הפוליטיקה בישראל חודרת לתחומי חיים שונים יותר מהמקובל במדינות מערביות אחרות.
אם מסתכלים לאורך זמן ניתן לראות שחלו שינויים מאוד משמעותיים בפוליטיקה בישראל: מצד אחד, ירידה חדה מאוד במרכזיות של הפוליטיקה והמפלגות, ומצד שני צמיחה של סוגים שונים של פוליטיקה שמכרסמים בכוח של הפוליטיקה המפלגתית. החברה בישראל
נוסדה כבר בתקופה הטרום-מדינתית, וחלק גדול מההסדרים הפוליטיים נוסדו בשנות ה.20- שיטת הבחירות היחסית שאנחנו משתמשים בה עד היום נוסדה אז, וממנה נובע המבנה
הקואליציוני, וגם אי-היציבות הפוליטית. במקומות שונים בעולם יש סוגים אחרים של בחירות, אבל אימצו את שיטה זו כי היא מתאימה לחברה שלא הייתה בה ריבונות והיה צריך לתת
ייצוג לקבוצות שונות. במידה רבה, החברה שנוצרה בתקופה הטרום-מדינתית ובשנות ה50– 60 זו מדינה של מפלגות. למפלגות היה תפקיד מאוד מרכזי בהקמת מדינת ישראל. מאז התקופה הטרום-מדינתית ועד ראשית שנות ה,70- המפלגות בישראל לא פעלו רק על ידי
ייצוג אינטרסים, אידיאולוגיות ותפישות עולם – אלא הן עסקו בהמון נושאים שבדר״כ מפלגות
פוליטיות לא עוסקות בהן.
א. שינויים במערכת הפוליטית והמפלגות:
· ירידה במרכזיות הפוליטיקה המפלגתית:
o לפני הקמת המדינה המפלגות עסקו גם בפעילות שאינה פוליטית, אך עם
הקמת הסוכנויות המדינתיות הן לוקחות חלק מהתפקידים של המפלגות –
ולכן המפלגות נחלשות.
o דה-פוליטיזציה של המנגנון המפלגתי: לפני הקמת המדינה ובשנות ה50-
המינויים של היישוב היהודי היו על בסיס פוליטי והייתה למפלגות השפעה על המינויים במשרדי הממשלה.בסוף שנות ה50- התקבל ״חוק שירות
המדינה – מינויים״, שקובע שהמדינה מגייסת עובדת לשירות המדינתי על פי כישורים ולא קשרים פוליטיים. החוק הביא לניקוי ההשפעות הפוליטיים באיוש התפקידים בדרגים הנמוכים. אחד מגורמי הכוח של המפלגות היה
חלוקת משרות – ובכך הן נחלשו. o היחלשות הפעילות האידיאולוגית: מפלגות הפכו ל״סופרמרקט רעיוני״. בתוך
המפלגות נוצרו פערים גדולים מבחינה אידיאולוגית.
o שינויים בקשר בין מנהיגים פוליטיים לבין הציבור: אם בחברה הקטנה היה
קשר ישיר בין המנהיגים לבין הציבור, היום זה קשר שמתווך דרך
התקשורת. היום פוליטיקאים מנסים להגיע לציבור באמצעות הרשתות
החברתיות.
o התקשורת בישראל: התקשורת הייתה ברובה קשורה למפלגות, והפכה עם
הזמן לעיתונות מסחרית שמתעניינת ברווחים ופחות קשובה למפלגות עצמן.
· התפתחות הפוליטיקה החוץ–פרלמנטרית: הפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית היא לא
חלק מהמשחק הדמוקרטי של בחירות, אלא פועלת מחוץ למערכת הזו – בזירות ציבוריות שלא כרוכות בבחירות, ומשתמשת בשני סוגים של עוצמה כדי ליצור השפעה: אחת זו הפעלה של לחץ על מקבלי ההחלטות, השנייה היא הפעלה של לחץ על ידי שביתות וכלים כאלה. הפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית מתאפיינת בכך
שהיא לא מסתמכת על תהליכים פוליטיים, אלא העניינים ייפתרו ״כאן ועכשיו״. פוליטיקה חוץ-פרלמנטרית היא חלק חשוב מאוד במשטרים הדמוקרטיים, אך היא הופכת לאנטי-דמוקרטית כאשר קבוצות מסוימות משתמשות באלימות כדרך להשפיע על השלטון. למשל, רצח ראש ממשלה זה כלי אנטי דמוקרטי, אך הפגנות
נגד ראש הממשלה ומחאות – זה חלק מהמשחק. אם מסתכלים על החברה בישראל, רואים שעד 1967 זה היה תור הזהב של הפוליטיקה הפרלמנטרית. 1967 זו נקודת מפנה שבה הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית הולכת ומתחזקת. זה קשור למחלוקת על הקולקטיב הישראלי – הפתיחה מחדש של השאלות שקשורות לזהות הקולקטיבית הפכו את הפוליטיקה החוץ פרלמנטרית למאוד מרכזית. נוצרו גופים חוץ-פרלמנטריים שיש להם עוצמה מאוד גדולה: ״גוש
אמונים״ – הוא לא רץ לכנסת אבל הייתה לו השפעה מאוד גדולה על הימין בישראל;
אותו דבר עם ״שלום עכשיו״. כתוצאה מהתחזקות הפוליטיקה החוץ-פרלמנטרית,
הרבה מאוד מהדיונים הציבוריים לא מתקיימים בכנסת אלא בזירות אחרות.