החברה הישראלית – מרכזיות המדינה ושינויים במעמדה

בינוי כלכלה מלמעלה: המדינה השתלטה על כל המשאבים ובשנות

ה50- עד אמצע שנות ה80- בישראל היה דפוס של מדיניות כלכלית שידועה בשם ״מדינה מפתחת״. זה אומר שהארגונים המדינתיים

הם אלה שבונים את הכלכלה, זה אפיין את ישראל כמו מדינות אחרות שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה. התפישה הזו של מדינה מפתחת הייתה חלק מתפישה כללית שהייתה קיימת לאחר מלחמת העולם השנייה שנקראת מדינת הרווחה הקיינסיינית. בעוד שהגישה הליברלית אומרת שהמדינה צריכה להיות שחקן שולי בכלכלה ולאפשר ליזמים להיות פעילים – הגישה של קיינס אמרה שהמדינה לא יכולה לשבת בצד ולא להיות מעורבת, אלא לפעול בשני אמצעים

על מנת להקל על מחזור העסקים: כלי אחד הוא מדיניות מוניטארית, שליטה במחיר הכסף על ידי שימוש בריבית. הצד הנוסף – מדיניות פיסקאלית, מדיניות של מסים. זו גישה שהייתה בשנות ה50- ברוב מדינות המערב. בישראל לצד התפישה הקיינסיינית הייתה גישה של מדינה מפתחת, שאומרת שישראל בסך הכל היא מדינה מאוד

קטנה, אין משאבי טבע או שוק כלכלי גדול ולכן היות ומשקיעים זרים לא מצאו עניין כאן, אפשר להסתמך או על יזמים פרטיים )הון שהיה קטן( או הדרך שבה הלכו – להשתמש בכספים שהמדינה השתלטה עליהם ומלמעלה לבנות את הכלכלה. קראו לשיטה הזו ״שיטת

ספיר״, ספיר היה שר האוצר והוא ניהל את המדינה מאיזשהו פנקס. המדינה קבעה איפה יקומו מפעלים, איזה סוג של מפעלים, איזה

סובסידיות יקבלו היזמים. בסופו של דבר, המדינה יצרה פה כלכלה. השיקולים לא היו רק יצירת תעסוקה למהגרים החדשים, אלא שיקולים פוליטיים מהמדרגה הראשונה. המדינה חילקה משאבים לפי מידת הקירבה הפוליטיים ולפי האינטרסים המפלגתיים. דרך חיזוק הכלכלה, המדינה מחזקת את ההגמוניה שלה בחברה

בישראל.

·   שנות ה60- ועד אמצע שנות ה:70- המשך הדומיננטיות של המדינה:

o   מיתון אמצע שנות ה:60- המיתון לא היה חלק ממהלך של מחזוריות כלכלית,

אלא מיתון מכוון. כלומר, המדינה יזמה מיתון. ההגירה ההמונית של שנות ה- 50 הסתיימה, נגמרים השילומים מגרמניה והממשלה מחליטה ליזום מיתון

קטן, אבל המיתון הזה הפך למיתון גדול ומה שהפסיק אותו זו מלחמת .67 הכוונה במיתון הייתה לפגוע בשתי קבוצות שאיימו על האוטונומיה של הארגונים המדינתיים ועל העוצמה הפוליטית של ההסתדרות: קבוצה אחת

היא העובדים בתעשיית הבניין שהיו בעלי עוצמה כלכלית מאוד גדולה ודרשו

עוד ועוד תביעות כלכליות ופוליטיות כלפי ההסתדרות. כדי למשמע אותם, מפא״י רצו ליצור מיתון קטן שיביא לכך שהם יהיו עסוקים בלדאוג לפרנסתם ולא יאיימו על המדינה וההסתדרות. הקבוצה השנייה שהמדינה פעלה נגדה היא המעסיקים – שהיו בני הברית של המדינה בבניית הכלכלה, אבל התברר שבתוך התהליך של בניית הכלכלה מלמעלה היו הרבה מיזמים שקיבלו תקציבים גדולים מהמדינה אבל לא הייתה להם היתכנות כלכלית בשוק קטן. המדינה החליטה שהמפעלים האלה לא מספקים את הסחורה

שלשמה ניתנו להם משאבים. המדיניות הזו התגלגלה מהר מאוד למשבר כלכלי, שחיזק את העוצמה של הארגונים המדינתיים. המיתון בא לקיצו במלחמת ששת הימים, שגם היא

כשלעצמה חיזקה את העוצמה של הארגונים המדינתיים.

o   תוצאות מלחמת :1967

§   יצירת הממסד התעשייתי-ביטחוני: מלחמת ששת הימים חשפה את

נקודות החולשה הגדולות של ישראל – ביניהן התלות במערכות נשק שמיוצרות על ידי מדינות אחרות. לאחר 67 התפתח מירוץ חימוש במזרח התיכון, שבו הסובייטים ממלאים את מחסני הנשק של סוריה ומצרים – וישראל מצאה את עצמה חסרת מעצמה שתיקח עליה

חסות. לכן, מתקבלת החלטה לבנות תעשיית ביטחון שתייצר את

מערכות הנשק העיקריות. לשם כך בונים את מטוס הכפיר, ספינות, תעשיית טילים, תעשייה אווירית. יש מדיניות מכוונת לבנות תעשייה של נשק שהמדינה יוזמת אותה. מי שמייצר זה מפעלים בבעלות הממשלה )רפאל, תעא וכו,(' חלקם מפעלים בבעלות ההסתדרות וחלק חברות פרטיות. מגייסים את תקציב המדינה כדי לבנות

תעשייה ביטחונית – מדובר במאות מפעלים שהוקמו לאחר 67 במטרה להפוך את ישראל לכזו שתספק חלק ניכר ממערכות הנשק העיקריות שלה. הדרך שבה מדינה עושה את זה היא באמצעות מדיניות כלכלית שנקראת ״קוסט-פלוס״. בניגוד לפעולה של יזמים כלכליים רגילים, יש פה מהלך שהמדינה מסבסדת ורוכשת את אותם אמצעי לחימה מסוגים שונים. זה דבר בלתי רגיל, כי לא צריך

להסתכן. כך הוקמו פה מאות מפעלי נשק, עד שבראשית שנות ה- ,80 20% מכל העובדים בישראל עבדו בתעשיות ביטחוניות וכ30%- מכלל הייצוא התעשייתי של ישראל היה ייצוא ביטחוני. 65% מכל הוצאות המחקר ופיתוח בישראל הלך לתעשיית הביטחון. המדינה יצרה בתקציבים שלה תעשייה ביטחונית שבחלקה היא בבעלות

המדינה, חלקה בבעלות ההסתדרות וחלקה בבעלות פרטית.  כשמסתכלים על התעשייה הזו, שפועלת במימון מדינתי, אנחנו רואים שעם השנים חלק גדול מהמנהלים של התעשייה הזו היו אנשי

צבא וגנרלים. הסיבה העיקרית היא שהם ישמשו כפותחי דלתות – לשכנע את צה״ל לקנות את הנשק שלך ולשכנע את משרד הביטחון למכור את זה לעולם. זה העצים מאוד את העוצמה של המדינה שהפעילה את כל המערך הזה.