שאלת המזרח

אביו של מאיר בוזגלו, רבי דוד בוזגלו. היה פייטן מבית שאן, מהפריפריה מהדור הראשון. הדור הראשון מהפריפריה פחות התמודד עם קיפוח ולכן היה יכול להצליח. מאיר בוזגלו הוא כבר דור שני שיכול להציע ניתוח המחבר בין הדור הראשון לשני. המושג המרכזי שמאיר בוזגלו מוביל להצגתו הוא הנאמנות. יחסו למסורת הוא יחס של נאמנות. גם בשיח המזרחי יש הגדרות של מי שדתי יותר ומי שדתי פחות. קבלת המסורת גם אם לא הולכים תמיד בדרכה. מה שנראה בעיניים מסוימות כלא עקבי, הוא עדיין שלם. הדוגמא הקלאסית בעניין הזה הוא השילוב של קידוש וכדורגל. מציאות שבה הגיוני לחלוטין ללכת לכדורגל בשבת או למסיבה בשישי בערב מבלי לסתור את העובדה שעושים קידוש. חילול השבת אינו סותר את העובדה ששומרים כשרות. יש אצל בוזגלו הבחנה בין יהודי הלכתי ליהודי מסורתי.

שלילת הגלות של אנשי העלייה השנייה-שלישית הייתה אקט מודע של מרד. היא הייתה אקט מודע של שלילת תרבויות. התהליך של שיבה אל המסורות הנשכחות קיים גם בדור השלישי והרביעי אצל האשכנזים (כמו מרצה הקורס, אמנון רז-קרקוצקין – אביו הוסיף את שם המשפחה "רז" והוא כילד לא ידע כלום על התרבות של משפחת קרקוצקין. החזרת שם המשפחה שהוא בחר לעשות הייתה חזרה לתרבות המשפחתית שלו). שלילת הגלות כשלילת המסורת היהודים ושלילת הגלות כשלילת התרבויות בהן הגדירו עצמם יהודים. שלילת הגלות היא ביטוי לאוריינטליזם המובנה בהקשר הציוני. שלילת הגלותי היא שלילת המזרחי. לא רק היהודי המזרחי אלא גם שלילת המזרחיות של היהודי האשכנזי. כשחביבה פדיה מדברת על שיבת המסורת המזרחית היא מביאה זאת תוך הצעה להתמודד עם מכלול התרבויות שנשכחו. גם המסורת הדתית וגם המסורות התרבותיות. לכן, הפיוט אצלה הוא הוא המקום שבו מתחבר הדיון על שאלת המזרחים לשאלה רחבה על פרספקטיבה גלותית בהקשר הישראלי. בסופו של יום, כולנו תוצרים של שלילת הגלות.חביבה פדיה ומאיר בוזגלו מתכתבים עם הדעה שלא הכל מוחלט. יש פה מצב שבני הדור השני-שלישי מציעים דיון חדש בתרבות הישראלית. מה ההבדלים, מבחינה ביוגרפית ומבחינה נושאית בין שוחט וכזום לבין בוזגלו ופדיה? אצל אלה שוחט יש קריאה להתנגדות. זהו קול צועק המכיל ביקורת חריפה וגורפת. זהו רגע יחסית מוקדם. היא קוראת לחברה שוויונית ומהפכה. אצל פדיה ובוזגלו אנחנו מתחילים מהדיכוי המזרחי ומציעים שאלה שרלוונטית בהקשר הישראלי כולו אם לא המערבי כולו. ניתן לומר שזו מהפכה שקורת ברחבי העולם. שוחט ובוזגלו מציעים ביקורת על העולם המערבי מנקודת מבט חילונית. שוחט וכזום כותבות מהמקום של הדור כלפיו מופנה האוריינטליזם ולכן שתיהן עוסקות בביקורת. בוזגלו ופדיה נולדו במשפחות בהן הקרע והדיכוי לא היו קיימים באותה תקופה. משפחתה של פדיה הגיעה לארץ בשנות העשרים, לפני הקמת המדינה. מעבר מעיראק, מקום אחד במרחב המזרחי לארץ ישראל של שנות העשרים, מקום אחר במרחב המזרחי. משפחתה של שוחט הגיעה בשנות החמישים ועברה ממקום אחד במרחב המזרחי, עיראק, למקום אחר במרחב המערבי, ארץ ישראל של שנות החמישים. יש פה מעבר מההקשר התרבותי המזרחי להקשר התרבותי המערבי. גם בוזגלו וגם פדיה באים ממשפחות שהקרע בהן לא היה דרמטי ולכן שאלת היחס בין הדור השלישי לדור השני קיבלה משמעות אחרת. לא במקרה הביקורת והניסוח של המהלך בא משתי דמויות כמו בוזגלו ופדיה. הקול הקורע והלשון הקרועה של איננה מאפשרת צעקה. תהליך המערביזציה של המשפחות של שוחט וכזום התחיל בעיראק. ההבדל בין שוחט לפדיה הוא גם מתי התחילה המערביזציה. משפחת פדיה הייתה יכולה להישאר במזרחיות שלה גם בישראל של שנות העשרים. משפחתה של שוחט התחילה תהליך התמערבות כבר בעיראק. בשלושים השנה של השלטון הבריטי בעיראק המשפחות עברו טרנספורמציה ומערביזציה. אין ספק שהייצוג העיראקי במחקר (שוחט, כזום ופדיה היו עיראקיות) הוא בעייתי כיוון שמירב תנועות ההתנגדות בארץ היו של מרוקאים

עוד כתבות מעניינות: