החברה הישראלית – השסע הלאומי

4 הפרדה:

א. הפרדה תרבותית: ישנן שתי קבוצות לאומיות עם מאפיינים לאומיים שונים – היסטוריה, דתיות, לאומיות וכו.' אבל לאורך השנים אפשר לזהות בתחום של התרבות צמצום מסוים

בפערים התרבותיים הרחבים שהיו בשנות ה50- וה.60- עדיין קיימים פערים תרבותיים, אבל

זה מצטמצם. ראשית, השימוש בשפה – רוב הפא״י דוברי עברית. זה לא כך לגבי היהודים, שרובם אינם דוברי ערבית. זה בדר״כ קורה בחברות של רוב ומיעוט – המיעוט נאלץ ללמוד את שפת הרוב. בנוסף, רוב הפא״י רכשו במשך השנים דפוסי התנהגות שמקובלים על

קבוצת הרוב – התנהגות במרחב הציבורי והתאמה לאורחות החיים שמקובלים אצל הרוב. במובן הזה ניתן לומר שקיימת הפרדה תרבותית, אבל פא״י עברו ישראליזציה והפכו דומים

יותר ויותר לרוב היהודי במובן של רכישת שפה, של תרבות וכו.'

ב. הפרדה גיאוגרפית: אין ספק שלמעט כמה ערים מעורבות, שגם בהן יש הפרדה בשכונות, קיימת הפרדה גיאוגרפית בין הרוב היהודי לבין המיעוט של פא״י. מלכתחילה, רוב היהודים היו עירוניים ואילו הפא״י היו כפריים. מה שקרה לאורך הזמן, זה שהלכו ונוצרו תהליכי עיור בקרב היישובים הפלסטיניים – כפרים קטנים הלכו וגדלו והגיעו לממדים של ערים. ההפרדה

היא על בסיס יישובים נפרדים – רוב פא״י גרים במחוז הצפון, הם יותר ממחצית מאוכלוסיית הצפון. יש תהליך של מעמד בינוני של פא״י שמחפש איכות חיים יותר גבוהה ורמת חיים גבוהה – ורואים הגירה מסוימת מיישובים ערבים ליישובים יהודים. חיפה הופכת יותר ויותר לעיר של המעמד הבינוני הערבי. למרות המגמות האלה, אנחנו עדיין מדברים על הפרדה

גיאוגרפית. ג.  מיעוט אינטגרציה חברתית – רשתות חברתיות נפרדות: לשתי הקבוצות יש רשתות

חברתיות נפרדות, ואם בוחנים את מערכת הקשרים בין ערבים ויהודים ניתן לראות שלרוב

היהודים (68%) אין חברים ערבים, ל16%- יש חברים אבל הם לא ביקרו בבית שלהם. למיעוט יש יותר קשרים עם הרוב וגם יותר מבקרים בבתים שלהם – ל52%- יש חברים

יהודים ו24%- גם ביקרו בבתים שלהם. זה מצביע על קשרים חברתיים נפרדים.

.5ריבוד:

כללי:

·   מיקום נמוך במבנה הריבודי: בניגוד לדימוי של רוב ומיעוט – שתי קבוצות

דיכוטומיות – כשמדברים על הריבוד, הערבים הם קבוצה הטרוגנית. עם זאת, באופן

כללי, בממוצע הפא״י בהשוואה לרוב היהודי ממוקמים בחלק הנמוך של הריבוד.

·   אוכלוסייה לא הומוגנית: זו אוכלוסייה הטרוגנית, ואפשר לזהות בה מספר קבוצות

מבחינה ריבודית:

o   יוממים: אנשים שקמים בבוקר ונוסעים לעבוד ביישובים היהודיים.

o    עובדי השוק הפנימי: אנשים שעובדים בכפרים הערבים.

o    תושבי יישובים יהודיים.

· קשיי תעסוקה של משכילים: חל גידול ברמת ההשכלה של האוכלוסייה אבל העלייה ברמת ההשכלה יצרה בעיה של תעסוקה הולמת של אקדמאים משכילים בגלל אילוצים והפליה בשוק העבודה היהודי. זה אחד ממקורות המתח הגדלים ביותר

ביחסים בין הרוב לבין המיעוט. יש עלייה ברמת ההשכלה, אבל מעט מאוד יכולים

להמיר את ההשכלה שלהם לתעסוקה הולמת.

א. השכלה: התופעה המרכזית היא שינויים דרמטיים ברמת ההשכלה של פא״י. בשנות ה60

מחצית מהפא״י לא ידעו קרוא וכתוב, ב2010 רק 5% לא יודעים קרוא וכתוב, בהשוואה ל-

2% אצל היהודים. יש עלייה בהשכלה על תיכונית: ב1960 היו 1.5% בעלי השכלה על- תיכונית והיום מדובר על 19% שהם בעלי השכלה על-תיכונית, כאשר אצל מוסלמים יש פחות בעלי השכלה אקדמית ואילו הנוצרים הערבים הם האוכלוסייה המשכילה ביותר בחברה בישראל. רואים צמצום באנאלפבתיות וגידול בהשכלה העל-תיכונית. עדיין, הפערים נשארו גדולים מאוד בין הרוב היהודי לבין המיעוט הפלסטיני מבחינת השכלה. ב2011 בקרב כלל הסטודנטים – 88% הם יהודים ורק 12% הם פא״י, כאשר החלק שלהם באוכלוסייה הוא .20% לערבים יש נטייה לפנות למקצועות פרקטיים: 27% מכל הסטודנטים להוראה

במדינת ישראל הם פא״י )הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה.( יש הבדלים בין הקבוצות –

הנוצרים מאוד משכילים, אצל הדרוזים יש עלייה גדולה מאוד ברמת ההשכלה. עד שנות ה- 80 ראינו בהשכלה האקדמית גידול מתמשך במספר הסטודנטים, אבל לא באחוז שלהם

מקרב כל הסטודנטים. מאז שנות ה,80- אנחנו לא רואים גידול באותו קצב שהיה בעבר. נשאלת השאלה למה – ראשית, יותר ויותר פא״י לא לומדים באונ' ומכללות בישראל אלא בירדן, ברשות הפלסטינית, במדינות אירופה השונות. אותם 9,000 סטודנטים לא פונים

להשכלה הגבוהה בישראל – יכול להיות שקשה להם להתקבל אבל יש עוד סיבה חשובה, סביר להניח שמבחינה תועלתנית לא בהכרח לימודים והשכלה גבוהה כדאיים לפלסטיני

אזרח ישראל. במקרה של הפא״י, כשאנשים לומדים באוניברסיטאות ומכללות בישראל – הם מתקשים להמיר את התואר שלהם לתעסוקה בשוק העבודה היהודי, וזה לא יעיל. זו השקעה שאין בצדה שום אפשרות לממש אותה. לכן, יש גידול אבל הוא לא גידול באותו קצב של עד שנות ה.80- אלה שלומדים בשטחים ובירדן – הם לומדים מקצועות פרקטיים לשוק העבודה היהודי, למשל פיזיותרפיה, קלינאות תקשורת. הם לומדים בירדן וברשות הפלסטינית ואח״כ

מנסים להשתלב בשוק העבודה היהודי. אם בשנות ה60- וה70- רוב הסטודנטים היו גברים, בשנים האחרונות יש כניסה של נשים – לא בממדים כמו אצל הרוב היהודי אבל זה הולך

ומתקרב. זה מאוד בולט אצל הדרוזיות ואצל הבדואיות. ב