החברה הישראלית – השסע הלאומי

1הערות מוקדמות:

א. השסע החריף ביותר בחברה הישראלית: זה שסע שחריפותו באה לידי ביטוי בכך שיש לו בסיסיים לאומיים, ריבודיים, חברתיים ופוליטיים. מקורות השסע הם בסכסוך במובן

שהמטרה של הציוניות הייתה להקים בית לאומי לעם היהודי – אבל מדינת ישראל מצאה את עצמה ב48 כשבשטח הריבונות שלה יש אוכלוסייה לא יהודית. זה לא רק שנותרה אוכלוסייה לא יהודית בשטח הריבונות של ישראל – אלא המשך הסכסוך תרם לכך

שהמיעוט של הפא״י נדחקו לשוליים. ב. מקורות השסע: המיעוט של פא״י ב'48 היא אוכלוסייה שרובה חקלאית, בעלת רמת

השכלה נמוכה, אוכלוסייה שסוגי העיסוקים שלה פחות מתאימים לכלכלה שהלכה ונוצרה

פה, אוכלוסייה שהמעמד הבינוני שהיה בה בחיפה, ברמלה, בלוד ועוד – ברח או גורש. מי שנותר בשטח הריבוני של ישראל זו אוכלוסייה בעיקרה חקלאית, אנאלפבתית, ללא מנהיגות. גם המשך הסכסוך וגם נקודת הפתיחה של האוכלוסייה הזו – תרמו לתהליכים שהביאו לשוליות של הפא״י. בהקשר הזה, אם מסתכלים על מדינת ישראל והחברה בישראל מאז הקמתה ב1948 ועד היום אפשר לזהות התגבשות של שני סוגי משטרים שהם במידה רבה נפרדים: עבור הרוב היהודי התגבש משטר של מדינה יהודית ודמוקרטית שליהודים יש זכויות קולקטיביות, יש הסדרים שמבטיחים את הדומיננטיות של היהודים; לעומת זאת לאזרחים הפלסטינים בישראל מדובר בזכויות אינדיבידואליות

ואין זכויות קולקטיביות של מיעוט לאומי עם זכויות קבוצה.

ג. מגמות: ישראליזציה–פלסטיניזציה: זה מוביל לבעיה בסוגיית הזהות הקולקטיבית של הפלסטינים אזרחי ישראל. אפשר לזהות שני תהליכים: מצד אחד תהליכי ישראליזציה

ומצד שני פלסטיניזציה.

.2גודל האוכלוסייה – ממיעוט זניח למיעוט בולט:

ההתרחשויות במדינת ישראל ב47-48 הביאו מצד אחד להקמת מדינת ישראל ומצד שני לנכבה. התוצאה של האירועים האלה הביאו לידי כך שהמדינה היהודית בסופו של דבר כבשה שטחים הרבה יותר גדולים מכפי שהאו״ם החליט, ומצד שני החורבן של החברה הפלסטינית. אירועים במשך שנתיים הביאו לשינוי שליטה על הטריטוריה וגם לטרנספורמציה דמוגרפית מאוד גדולה. החל מדצמבר 1947 – החל מהלך של הגירה כפויה של פלסטינים

משטח המדינה היהודית והתוצאה הייתה שכ700,000 פלסטינים )לפי האו״ם( עזבו, ברחו,

גורשו מהשטח שיהפוך לשטח הריבוני של מדינת ישראל. זה יצר את בעיית הפליטים הפנימיים. אחרי הסכמי שביתת הנשק נמצאו בשטח של מדינת ישראל כ150- אלף פלסטינים. ישראל עשתה מהלך של מפקד ובדקה מי האוכלוסייה שנמצאת בשטח שלה. מה שקרה זה שהתברר ש20% מאזרחי ישראל היו אנשים שנמצאו בשטח המדינה הישראלית אבל לא בכפרים או ביישובים המקוריים בהם הם גרו לפני

המלחמה. כלומר, אנשים ברחו, עזבו וגורשו מכפר א' וברחו לכפר ב.' נוצרה תופעה של פליטים פנימיים. מה שחשוב לגבי הפליטים הפנימיים זה שהמדינה הגדירה אותם כקטגוריה

של נפקדים נוכחים. הם נוכחים בשטח המדינה, אבל נפקדים מהיישובים בהם הם גרו. לכן,

המדינה לקחה להם את הרכוש שלהם והלאימה אותו. האנשים האלה מצאו את עצמם במצב שהם אזרחי המדינה, חיים בשטחה אבל ללא רכוש. זו בעיה מאוד מרכזית שעיצבה את

החיים של האנשים האלה. עם הזמן התרחש גידול דמוגרפי של האוכלוסייה הפלסטינית כתוצאה מגידול טבעי. לצורך סטטיסטיקה, מדינת ישראל כוללת את אזרחי מזרח ירושלים כחלק מאוכלוסיית ישראל. רוב

האוכלוסייה הם מוסלמים ,(80%) דרוזים (8%) ונוצרים .(7%) מאוכלוסייה של 156 אלף – ל1.8 מיליון )בלי מזרח ירושלים – מיליון וחצי.( מאז שנות ה50- אנו שמים לב לצמצום

במספר הנוצרים הערבים וגידול במספר המוסלמים. הסוגיה של גודל האוכלוסייה היא אחת החשובות בדיון הציבורי בישראל כי היא קשורה

לאיום הדמוגרפי.

.3הגדרת אוכלוסייה: פלסטינים אזרחי ישראל

יש עשרות שמות תואר להגדרת האוכלוסייה הזו: ״ערבים״, ״המיעוט הערבי״, ״המגזר״ וכו.' הביטויים האלה משקפים את המבוכה של החברה הישראלית לגבי המעמד של האוכלוסייה הזו – חוסר נחת של הרוב היהודי לגבי קבוצת המיעוט הזו. דני משתמש בביטוי ״פלסטינים

אזרחי ישראל״ כי הוא כולל מצד אחד את האזרחות ומצד שני את הלאומיות. כמושג אנליטי,

זה מושג יעיל כי הוא מתייחס לשני חלקים בזהות.