החברה הישראלית -השסע שבין דתיים וחופשיים

הערות מקדימות:

א. מקום הדת בחברות המודרניות: משחר ההיסטוריה יש לדתות חשיבות מאוד משמעותית. בעשורים האחרונים יש שינוי ביחסים שבין המדינה לדת, זה קשור למקום

של הכנסייה בתוך החיים הפוליטיים. במפגש הזה שבין הדת לבין המודרניות נוצרו כמה

דפוסים של יחסים:

·   הפרדה של דת ומדינה: הדת היא עניין פרטי ואין לה מקום בחיים הציבוריים. זה

קיים במעט מדינות, למשל ארה״ב וצרפת.

·   קהילות דתיות מוכרות: בגרמניה אין הפרדת דת ומדינה, המדינה מכירה בקיומן של

דתות שונות ומשתתפת במימון הפעילות שלהן על ידי הטלת מסים על האזרחים

שהולכים לקיום הפעילות הזו.

·   כנסייה רשמית: באנגליה אין הפרדת דת מהמדינה, מלכת אנגליה היא גם ראש

הכנסייה האנגליקנית. אותו דבר בשבדיה.

·   תיאוקרטיה: הדת היא השלטון. למשל, באיראן, סעודיה. הדת מנהלת את החיים

החברתיים.

בישראל הדת היא דת לאומית של הרוב היהודי. הדת הזו היא דת הלאום – שמעמידה את הקולקטיב היהודי במרכז החיים. ההסדרים שנוצרו הם כאלה שלא רק שלא קיימת הפרדה של הדת מהמדינה, אלא שלדת יש תפקיד מאוד מרכזי. מלכתחילה, הציונות שהייתה תנועה חילונית גייסה את הדת כאחד המנגנונים החשובים בתהליך של יצירת לגיטימציה לזהות. אין כאן הפרדה, אלא להיפך – יש לדת תפקיד מאוד מרכזי. המדינה

כופה את הדת על האנשים בישראל, בכך שהיא נותנת מעמד אדיר לרבנות הראשית. המדינה משתמשת בדת כלגיטימציה וגם פועלת בשם הדת היהודית. יחד עם זאת, נוכל לראות שיש הרבה מאוד טקסים שהמדינה לא כופה ואנשים מבצעים ועושים ללא כפייה דתית. אין חוק שצריך למול את הבנים, או שצריך לעשות בר-מצווה – ועדיין רוב היהודים עושים את זה. זו דת לאומית, אבל חשוב לומר שבישראל למרות קיומה של דת לאומית קיים חופש דת במובן שקיימות דתות אחרות מוכרות על ידי המדינה. אין בישראל חופש

מהדת. במובנים רבים, בישראל הדת היהודית הפכה לדת לאומית.

ב.  בקרב היהודים – השסע החריף ביותר

ג.  שסע על קו רצף ולא דיכוטומי: אין כאן שתי קבוצות אלא שסע על קווי רצף.

ד.  שלושה הקשרים: חברתי, משפטי ופוליטי.

.2 ההקשר החברתי:

א. חלוקה לגוונים:

·   חילונים: החילונים בישראל, באופן כללי, מדגישים זהות יהודית שמבוססת על מוצא,

היסטוריה משותפת, תרבות משותפת וכו.' היהודים החילוניים בישראל, הזיקה שלהם ליהדות היא לא זיקה דתית אלא זיקה לאומית. הם לא מחויבים לאורח חיים דתי והתנהגות דתית, אלא למשמעות לאומית. חלק לא מבוטל מהאנשים שמגדירים עצמם כחילוניים, הם אנשים שמאמינים באלוהים, רק חלק קטן מהם מאמינים

במשיח. בתוך הקבוצה הזו אפשר לזהות באופן כללי שתי קבוצות:

o   חילוניים אידיאולוגיים: אנשים שטוענים שהמדינה צריכה להיות חילונית,

כלומר שהדת היא עניין פרטי ולא עניין ציבורי – ולא צריך לתת לה מקום בחיים הציבוריים. הרבה מאוד מהטענות האלה עולות מול הרקע של העוצמה של המפלגות הדתיות והחרדיות בפוליטיקה בישראל. יש קבוצות שקוראות למאבק בכפייה דתית ורוצות להפריד בין דת ומדינה, ויש זרמים אחרים כמו מרצ, שטוענת שיש לקיים נישואים דתיים לצד נישואים לא דתיים. כלומר, היא לא פועלת להפרדת דת ומדינה אלא למתן אפשרות לנישואים דתיים לצד לא דתיים או תחבורה ציבורית לא בכל הארץ, אלא

בריכוזי דתיים לא לקיים. הם יותר מתונים מקריאה להפרדת דת ומדינה.

מספרית אלה קבוצות יחסית קטנות.

o   חילונים בפועל: אנשים שמתנהגים כחילוניים אבל בהתנהגות שלהם אין

אידיאולוגיה של חילוניות, של הפרדת דת ומדינה וכו.' רוב האנשים מתנהגים

בפועל כחילונים, טוענים שהם חילונים, אבל אין כאן איזושהי אידיאולוגיה.

חלק לא קטן מהם מקיימים טקסים דתיים שנותנים להם משמעות לאומית או

משפחתית. לדוגמה, אנשים חילונים שגם צמים בכיפור.

·   מסורתיים: מספרית זו אחת הקבוצות הגדולות ביותר. חלק מהספרות טענה

שמסורתיות זו תופעה זמנית שתלך ותיעלם, אבל גם אחרי 70 שנות מדינה התופעה

הזו עדיין קיימת. אנחנו מדברים על התנהגויות מאוד מגוונות ומנעד מאוד גדול. מסורתיים שוללים את הפרדת הדת מהמדינה, שוללים נישואים אזרחיים – אבל יחד

עם זאת רואים שהם אומרים שצריך למצוא פתרונות לאנשים שלא יכולים להינשא. כלומר, כן שבת במרחב הציבורי אבל אין בעיה שמרכזי הקניות יהיו פתוחים. חלק גדול מהמסורתיים הם ממוצא מזרחי. זה מגיע מכך שאם באירופה המפגש שבין האדם למודרניות יצר התנגשות שחלק הפכו לחילוניים וחלק הסתגרו, אצל המזרחים לא נוצר המפגש הזה ולכן נוצרו מפגשים מסוגים שונים. אלה התנהגויות שהיו

קיימות לא רק בישראל. למעשה, אם רוצים להבין היכן חלק גדול מהמאבקים – הם מתרחשים בקרב הציבור המסורתי. חלק מהמסורתיים הפכו לחילוניים, חלק לדתיים או חרדים – ויש כאן הבדלים בין דור ראשון לדור שני. בניגוד לציפייה שהקבוצה של

המסורתיים תלך ותיעלם, דיי ברור שזו עדיין קבוצה דיי גדולה.