פילוסופים, מצורעים ואוכלי אדם: אלכסנדר הגדול ותחילתה של התקופה ההלניסטית

בר כוכבא חושב שהמטרה הראשונית של כתיבת העלילה היא באמת להראות את עליונות האדומים על היהודים הטיפשים. לעומת זאת, למניאנס לא הייתה כוונת זדון אלא רק סיפר את הסיפור בצורה

אובייקטית לשם הסיפור.

המקור של הרעיון שבבית המקדש היה חמור: יש קונצנזוס די רחב במחקר- הסיפור מקורו במצריים  ושם האל של ההיקסוסים, האל סת' שהיוונים זיהו עם טיפון שהיו לו כמה צורות בציורים. אחת הצורות- גוף של אדם ומפלצת ופרצוף של חמור. גם אומרים שאל זה השתמש בחמור כדי לעבור ממקום למקום. אנחנו יודעים שבמצרים היהודים היו מזוהים עם ההיקסוסים וזה לא מפליא שבמצרים

הסתובב סיפור שהיהודים מסתובבים עם אל החמור.

איך התייחסו לחמור בעת העתיקה- חברות חקלאות במיוחד באיזורים הרריים כמו יוון, העריכו את החמור שהיה שימושי מאוד והיה יכול להעלות בגבעות ויכול היה לסחוב משאות. אפשר היה להחזיק אותו מאוד בזול. האל היווני מוצג כחמור. פאוזנייס, היסטוריון יווני מאסיה הקטנה מספר שבדרום יוון הקימו פסל של חמור מברונזה במקדש של אפולו בדלפי. יש מידע שבמקדשים באמת היה פסל של

חמור.

מניאנס הוא ילד אסיה הקטנה וזה מסביר למה לדעת בר כוכבא הוא היה די אדיש למלחמות בין היהודים לעמים כמו האדומים והסלאוקים. המלחמות האלו לא היו באזור שלו והוא לא היה מעורב

בשם רגשית ולא הייתה לו בעייה לכתוב את העלילה בצורה אובייקטיבית.

השפה של מנסיס מלאת רמזים למסורות מיתולוגיות והעובדה שהוא מדבר על אפולו ועל חמור

עוררה כנראה אסוציאציות מיתולוגיות מעניינות כמו המאבק בין האל פריאפוס והחמור. במאבק זה פריאפוס חתך את ראשו של החמור ואז בעל החמור, שהיה בעצמו אל, זרק את ראשו של החמור   והפך אותו לאחד מהכוכבים בשמיים שמאירים. החלק הראשון של סיפורו של מנסיאס היה קשור למאבק כביכול בין אפולו לבין החמור והמקדש של היהודים וזה יכול היה לעורר את האסוציאציה של המאבק של פריאפוס שמזוהה עם אפולו עם החמור. בצורה דומה, יש מיתוס נוסף של סאתיר (דמות בין  בני אדם לאלים) שנקרא מסיאס והוא התחרה עם אפולו בשירה ואפולו הרג אותו. לפי אחת מהמסורות, מסיאס הזה מתואר כחמור. כמו שפריאפוס חתך את ראשו של החמור, ככה האל אפולו

האדומי הוציא את ראשו של החמור מהמקדש של היהודים.

לפי בר כוכבא, סיפור זה לאו דווקא התכוון לצחוק על היהודים כפי שהסיפור של הסוס הטרויאני לא

התכוון להוריד את הטרויאנים אלא להעצים את העוצמה של מי שעשה את הטריק.

מסקנות: המספר הראשון הוא אדומי –מצרי שהיה מקורו של מנסיאס, השתמש בסיפור שהתפתח במצרים שטען שיהודים עבדו לחמור. רעיון זה הוא רעיון שמתקבל על הדעת בגללל שהיהודים

מחוברים בסיפור של מאנטון לאל שלובש צורת חמור, סת.'

אותו רעיון שליהודים יש פסל של חמור במקדש מופיע מאה שנה יותר מאוחר בעבודות של 9 אנשים:

פוזידונוס (מאסיה הקטנה) ואפולוניוס מולון. שניהם מוזכרים אצל יב"מ, העבודות המקורות אבדו. יב"מ מביא את העדות שלהם ובה מסופר שכאשר אנטיוכוס הרביעי (זה שנתן את הגזירות) נכנס למקדש שלהיהודים הוא ראה פסל של משה רבנו רוכב על חמור ומחזיק ספר שבו נכתבו חוקי היהודים. זהו עיבוד של אותו רעיון שמקשר את היהודים לחמור. הסיפור הזה מופיע אצל דיודורוס   מסיציליה שלקח אותו מפוזידונוס והשני לא חיבר בעצמו את הסיפור אלא לקח אותו מהיסטוריון בחצר הסלאוקי שנקרא טימוחרס. ההיסטוריון הזה כנראה שלקח את הסיפור מהיסטוריון אחר שגם היה בחצר הסלאוקי שגם חי בתקופת מרד החשמונאים. בגירסה הזו הקשר בין היהודים לחמור הוא

אפולוגטי. המטרה היא להצדיק את ההתנהגות של אנטיוכוס.

איך זה מצדיק?

·    היהודים סירבו לעבוד את המלך וסירבו להקים פסל שלו במקדש שלהם על סמך זה שהם

לא עובדים בני אדם ואין שום דמות במקדש שלהם. בסיפור הזה אנטיוכוס המלך מוצא פסל של משה וזה מוכיח שהטענות של היהודים שקריות ולכן היהודים הם לא נאמנים לשלטון כי

הם מסרבים להקים פסל של אנטיוכוס. לכן, הם בעצם מורדים בשלטון.

·    בסיפור הזה, משה מחזיק את ספר החוקים. לפי המסורת היוונית, ספר החוקים הזה נוגד

את כללי האנושות- כללי האכילה וההסתגרות. זה מפריד בין היהודים לבין שאר האנושות.

בר כוכבא מציע שמקור סיפור זה גם הוא במצרים. איך הוא מגיע למסקנה? הצורה שבה מופיע השם של משה רבנו, בסיפור שמובא אצל דיודורוס היא Moyses כפי שמקובל במצרים ולא Moses כפי

שמקובל ביווני. חיזוק לרעיון המקור המצרי אנחנו מוצאים בתרגום השבעים (מאה שלישית לפנה"ס, תרגום התורה ליוונית.) בספר, כל פעם שמזכירים את המילה חמור, לא משתמשים במילה המקובלת לחמור ביוונית אלא מחפשים מילים אלטרנטיביות. ז"א בתרגום השבעים נמנעים במכוון להשתמש במילה חמור כפי שהייתה מקובלת ביוונית במצרית. כנראה בגלל שבזמן התרגום כבר הייתה ידועה העלילה הזאת על החמור והיהודים לא רצו לחבר בינם לבין חמור (גם זמן הסיפור על ההיקסוסים

והיהודים.)