שאלת המזרח חלק ד'

אלה שוחט ושאלת האוריינטליזם והיהודים בישראל ובהקשר הרחב

המערב מגדיר את עצמו בניגוד למזרח כמתקדם ונאור יותר ממנו. ניגוד נוסף הוא הניגוד של חילוני-דתי. חילוני הוא לא רק קטגוריה של דתי או לא אלא מערכת תרבות הכוללת קדמה, רציונליות, יעילות וסובלנות. מהצד השני כמובן הניגוד הדתי יהיה פרימיטיבי, לא רציונלי, עצלן ואלים.  ניגוד דומה היוצא מכך הוא הניגוד בין ארים-שמים. זו כבר קטגוריה גזעית, מערב מזרח היא קטגוריה תרבותית, לא בהכרח גזעית. השאלה העולה היא האם המזרח יכול להשתנות. השינוי צריך להיות במונחים מערביים, כלומר האם המזרח יכול להתמערב? באיזו מידה נשמרת ההתנשאות? צריך לזכור שסעיד בעצמו אומר שלאוריינטליזם יש שני צדדים, המזרח הוא במקביל גם אקזוטי וגם המקור. כשאנחנו מסתכלים על המזרח אנחנו מסתכלים על מה שהיינו פעם. אנחנו התקדמנו אבל המזרח נותר מזרח. יש ניגוד נוסף שמציף את השיח והוא הניגוד הדתי נצרות-אסלאם. ניגוד שקם בעקבות משבר הפרויקט החילוני. אפשר אף לקרוא לניגוד הזה ניגוד בין הציוויליזציה היהודית-נוצרית לאסלאם. האם באמת יש ציוויליזציה יהודית-נוצרית? יהודים נמצאים בין לבין היסטורית. גם בגרמניה, גם בפולין, גם בצפון אפריקה, גם בעיראק וגם בישראל. יחד עם שאיפה יהודית, שהיא חלק מהמודרניות, להפוך למערביים (מתבוללים). היהודים מנסים לוותר על מזרחיותם.

בכל המקרים האלו, אנחנו רואים את המערב המודרני מפתח את תחושת הקדמה והעליונות. מציב את עצמו כמודל שעל פיו בוחנים תרבויות אחרות. בגלל שלמערב יש שליטה ישירה, הוא משנה את המזרח בדרכים שונות. השינויים הם בהתאם למושגי החילון (נוצרי שעובר תהליך של חילון בסך הכל לא ילך לכנסייה ביום ראשון, יהודי נדרש לשנות את כל אורח חייו). אנחנו יכולים לראות עד היום שכל דיון על מוסלמים באירופה הוא גם דיון על יהודים. אנחנו מדברים בעיקר על התחום הכללי כששתי השאלות המרכזיות שעולות הן בנושאי המילה והשחיטה. שתיהן נוגעות גם למוסלמים וגם ליהודים. לכן בשאלות כאלו עולה שוב השאלה לגבי ציוויליזציה יהודית-נוצרית. אנטישמיות מודרנית היא הרבה פעמים שימוש בשפה אוריינטליסטית בדיון על היהודים.

המזרח בישראל:

בציונות, השאיפה להיות חלק מהמערב ופיתוח יחס רומנטי כלפי המערב היו יסודות מרכזיים. הציונות צמחה באירופה. הציונות ההיסטורית הייתה תנועה אירופית עם התעלמות כמעט מוחלטת מיהדות המזרח, לפחות עד שנות הארבעים. מלחמת העולם, השואה והצורך להקמת מדינה מובילים לצורך להסתכל על המזרחים כרלוונטיים שיכולים לתרום למטרה של יצירת רוב יהודי בארץ. הרעיון היה קיים עוד קודם עם התימנים בתקופת העלייה השנייה שסיסמתה "עבודה עברית". העלייה השנייה פיתחה את המיתוס של היהודי החדש, היהודי הלא גלותי. אנשי העלייה הראשונה העסיקו בלי בעיה ערבים כי התקשו בעבודה וגילו העדפה לעובדים ערבים שהיו יעילים יותר. המיתוס של היהודי החדש של אנשי העלייה השנייה היה יהודי חסון, ארי, עובד אדמה. אידיאל גברי אירופי. יהודי מערבי על פי הדימוי המערבי.

זהו הפרדוקס של הציונות. תנועה של יהודים מאירופה שרוצים לעבור למזרח על מנת להיות חלק מהמערב, לצאת מאירופה על מנת להיות חלק מהמערב. הדבר בולט במיוחד בספר "אלטנוילנד" של הרצל. יהודי מזרח אירופאי שמחפש את עצמו בוינה. ממשיך בחיפושיו ומגיע לארץ ישראל. בביקורו הראשון בארץ ישראל הוא מוצא ארץ נכשלת (מגיע מביקורו של הרצל בישראל ב1898 בו הוא ממש נגעל ממה שראה בישראל). העיר החדשה שהוא רואה לעיני רוחו הוא פאר המערביות. העיר שהוא רואה לעצמו היא עיר חדשה ישנה עם חמישה בתי אופרה. המקום היחידי שהוא כל מה שקורה באירופה הוא הארץ החדשה הזו שהיא למעשה הציונות. השפה שמדברים בארץ הזו היא גרמנית כי זו שפת התרבות. אם אנחנו לא יכולים להיות באירופה מערביים אנחנו נהיה בישראל מערביים. יציאה מאירופה, מהיהודי הישן שהיינו באירופה, למזרח, שם נוכל להיות יהודי חדש. המטרה של המעבר למזרח הוא להיפטר מהצד המזרחי. העלייה, ביטול המצוות, שלילת המסורת, החזרה לתנ"ך (הבסיס המשותף עם הנוצרים, עם המערב) ועבודת הכפיים מבטלים את המזרחיות של היהודי.