שלילת הגלות היה מושג מכונן של התודעה הציונית. הטענה הייתה ששלילת הגלות היא בין היתר, שלילת כל מה שמוגדר כמזרחי. זה מה מאפשר לנו לראות את הקשר בין אלה שוחט לעזיזה כזום. ישנה גם הבחנה בין שני הביטים של הציונות: מקלט ושיבה. אלו שני מושגים שהם לא בהכרח סותרים אך היוו ויכוח בשאלה מי מהם מוביל בציונות. המוטיבציה המרכזית להקמת התנועה הציונית במאה ה19 הייתה המקלט. גם אצל פינסקר וגם אצל הרצל המטרה המוצהרת הייתה למצוא מקלט לעם היהודי שארץ ישראל היא מקום טוב למקלט הזה אך לא הכרחי. עם הזמן עשתה הציונות מעבר מעיקרון המקלט לעיקרון השיבה. עיקרון המקלט יכול להישאר, עקרון השיבה לא מבטל אותו אך אין מקלט ללא שיבה. מיד לאחר תכנית אוגנדה, שמהווה את קו פרשת המים במעבר ממקלט לשיבה, ב1903 החלה העלייה השנייה. העלייה השנייה החלה בשביל לסכל כל רעיון כמו תכנית אוגנדה. כמה עקרונות מרכזיים בנושא השיבה הם:
- הסיפור המכונן הציוני כשיבה של העם לארצו לאחר 2000 שנות גלות ומימוש כיסופי הדורות. זוהי גם הנקודה הראשונה בשלילת הגלות. זהו הסיום לגלות ומימוש הכיסופים שהיו בגלות. גם בנושא זה יש ויכוחים. יש האומרים שחזרתו ארצה אינה מימוש הכיסופים של כל הדורות במשך כל השנים. הנרטיב הזה הוא הנרטיב של עולי העלייה השנייה. אמנם אין בו מקום לאל אבל יש בו ממד דתי, הוא מדבר בשם ספר התנ"ך. על כך הויכוח עם הדת, הציונות לא מחכה למשיח אלא מביאה אותו בעצמה בשר ודם.
- נגד היהודי הגלותי. השורשים של זה נמצאים בתנועת ההשכלה באירופה. היהודי הישן, הגלותי הוא יהודי חלש. מדבר יידיש, שפה מזרחית לא טהורה. נשי. פסיבי. לא פרודוקטיבי, טפיל. לא רציונלי. לעומתו עומד היהודי החדש. היהודי החדש מדבר עברית, חזק, גברי ("יהדות השרירים"). פרודוקטיבי, לוקח אחריות על מצבו, רציונלי. ההבדלים האלו מזכירים את מאמרו של סעיד על אוריינטליזם. כלומר שלילת הגלות היא שיח אוריינטליסטי מובהק. המטרה של שלילת הגלות היא מחיקת כל מה שהוא מזרח. היהודי הגלותי הוא יהודי שלא מתאים לתרבות המערב.
- שלילת הספרות היהודית הבתר מקראית (משנה, תלמוד, קבלה, הלכה וסידור תפילה). היהודי החדש שולל את כל התפילות היהודיות למרות שהמקור לטענה כי ישראל היא מימוש הכיסופים של כל הדורות נמצא בתפילה, במשנה ובגמרא. המטרה היא לנקות את התרבות היהודית מכל ההיבטים שנראים לא רציונליים. מכל אלו נשאר רק התנ"ך וחלק מהחגים שעוברים חילון. החלק הזה הוא החלק שהציונות הדתית לא הסכימה לו. דווקא בגלל זה למזרחים היה אפילו יותר קשה לקבל את הציונות הדתית. כי הציונות החילונית לא אמרה למזרחי איך להתפלל אבל הציונות הדתית כן.
אם זה המצב של שלילת הגלות, מדוע מדברים דווקא על היחס למזרחים? הרי שלילת הגולה הייתה כלפי כולם. אבל שלילת המזרחים היא חלק מהותי משלילת הגלות. יש ביניהם הבדלים. יש הבדל בין קבוצת אנשים שמחליטים במודע ובאופן וולונטרי לשנות את תרבותם לבין הכפייה מהמקום המתוקן לכאורה, כלפי המזרחים. היהודי שהוגדר כמזרחי באירופה שינה את עורו על מנת להיות מערבי כשהוא מגיע לישראל ולשנות את אותן מערכות מושגים שהופנו כלפיו באירופה כלפי המזרח. המזרח על שני אגפיו, הערבים והיהודים המזרחים. הערבים מלכתחילה מוצגים כפרימיטיביים ולא רציונליים וגם אקזוטיים, משמרי התרבות העתיקה. הערבים נתפסים כשני הדברים גם יחד (שוב, בדומה להגדרותיו של סעיד). חברי תנועת "השומר" התחפשו לערבים במהלך השמירות שלהם.
