המושג "התמערבות" הוא מושג של כפייה. יש התמערבות שהיא חלק מאימוץ תרבותי. יש רגע בו המערב מזהה את עצמו לחלוטין עם מודרניות (סעיד מציין את זה בספרו). התמערבות היא שלילה של כל מה שמזוהה עם מזרח. הבעיה עם התמערבות היא השלילה הגורפת של כל מה שהוא לא מערב, כל מה שהוא לא מודרני ורציונלי. אפשר אף לבקר את העובדה כי התמערבות היא מה שקבעו השכבות הגבוהות, הבורגנות האירופאית. הזיהוי המלא הזה בסופו של יום מכניס גם את הנצרות אל הקונספט של המערב.
ההיסטוריה היהודית המודרנית היא היסטוריה של מערביזציה. גם בישראל יש מערביזציה של היהודים תוך זיהוי מערב עם מודרניות ושלילת הגלות והתרבויות האחרות. בוזגלו מדבר על כך שאמנם יש מערביזציה אך יש גם שלילה של המערב עם ביקורתיות כלפיו (התנועות המזרחיות שדיברו בשם "החזרת עטרה ליושנה" פעמים רבות רצו בעצם להקים דבר חדש מיסודו. למשל תנועת ש"ס הקימה תנועה ישראלית חדשה שמותאמת למציאות הישראלית החדשה).
פירושה המילולי של המילה "מוזלמן" ביידיש הוא מוסלמי. לא ברור איך צמחה המילה. בכל השפות האירופאיות המילה מתורגמת ישירות כ"מוסלמי". יש פה שוב יהודי שנמצא באמצע. יהודי שהוא לא מתמערב לכן הוא לא נוצרי, הוא נשאר יהודי גלותי הקשור במזרח והופך למוסלמי. המערב הנוצרי טוען כי הנצרות היא ישראל האמיתית (ורוס ישראל). היהודים הם עיוורים כיוון שלא הכירו במשיחיותו של ישו לכן היהודים הם אויב. היהודי הישן לעומת הנוצרי שהוא היהודי החדש. היהודי הישן מסומן עם ספרו – הברית הישנה, לעומת היהודי החדש המסומן עם ספרו -הברית החדשה. אותה הקבלה בדיוק כמו הישראלי החדש, הציונות הישראלית החדשה שמציבה את עצמה מול היהודי הגלותי שהוא היהודי הישן. על פי פאולוס אחרי הופעתו של ישו אין צורך יותר לקיים מצוות. החוקים של הברית הישנה מבוטלים. זוהי תמצית הוויכוח בין היהדות לנצרות. בטקסטים שלנו לא הייתה דת. לא אצל אלה שוחט ולא אצל עזיזה כזום.
הוויית קיום יהודית תמיד מתבססת על קהילה. לאורך כל המודרניות זו השאלה של היהודים מול המערב. האם העובדה שלקהילה הזו יש חוקים משלה לא פוגע בחוקים של המדינה המודרנית? זה אפילו נמצא בוויכוח עד היום (מילה, כיפה ושחיטה כשרה). הרבה פעמים החוקים של היהודים נתפסים כפגאנים ומוזרים בעיניי הקהילה האירופאית המודרנית. היחס בין היהדות לאסלאם הוא מורכב אף יותר. היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה צמחה לא מעט בזכות הכיבושים המוסלמים. הקשר "מערב-מזרח" קשור המון לקשר "נצרות-אסלאם" והיהודי תמיד באמצע. ההסתכלות על הציוויליזציה היהודית נוצרית נכונה עד היום. ציוויליזציה נגד המזרח המוסלמי למרות הקשר המוסלמי-יהודי ההדוק לאורך ההיסטוריה (והדמיון הדתי. היהדות והאסלאם מבוססות על ההלכה/השריעה. אין רוחניות מוחלטת בדתות האלו). לעומת זאת יש פילוסופים יהודים כמו לאו שטראוס שהציע להסתכל על הציוויליזציה היהודית מוסלמית ולהציע עמדה פוליטית יהודית אחרת.
על פי עזיזה כזום יש כמה שלבים של התמערבות (התמערבות תמיד כוללת מזרוח של מי שמולך):
- חילון. תהליך שמתרחש עוד באירופה. יהודי שדחה את הבשורה. מעבר מפולמוס דתי עם היהודים לפולמוס תרבותי. מעבר מהפולמוס שבו הנוצרים טוענים כי היהודים הם שהרגו את ישו, שמת על מנת לכפר את כל העוונות שלנו, והיהודים טוענים שישו לא נולד מבתולה ובטח שאינו משיח. עם המודרניות יש ניתוק של דת ומדינה לכן הוויכוח כבר לא דתי אלא תרבותי. האם התרבות הקהילתית של היהודים עם החוקים הדתיים שלהם מתאימה למדינה המודרנית? וויכוח שמנהל בין האירופאים ליהודי אירופה.
- גרמניה – מזרח אירופה. ניתוק של היהודים הגרמנים מהתפיסה של היהודי המזרח אירופאי. היהודי הגרמני, המערב אירופאי, שונה מהיהודי החסיד ממזרח אירופה.
- מזרח קולוניאלי. יש אירופאי, יש יהודי ויש ערבי. פה היהודי מתמודד עם המתח. חי בין לבין. היהודי יוצר בתוך המתח בין האירופאי לערבי. בתוך המתח בין המוסלמי לנוצרי. היהודי למעשה מערער על הזיהוי הדיכוטומי בין מערביזציה למודרניזציה.
- מפגש יהודי אירופאי ויהודי מזרחי.
היהודי העיראקי מעורר חרדה כיוון שחלקם היו חילונים ופתאום יש ערעור על הקשר בין חילוני למערב. היהודי המרוקאי מערער על הקשר בין ישראל למערב. הציונות היא דרך לשמור על זהותו המזרחית. המקום הקדוש למרוקאים הוא דווקא קבר הרשב"י.
