המושג "אוריינטליזם" זוכה ב-40 השנים האחרונות לדיון עצום. במשמעותו הנוכחית הוא נקבע על ידי אדוארד סעיד, הפלסטיני- אמריקאי, בספר שראה אור בשלהי שנות ה-70, "אוריינטליזם".
בספרו, טען סעיד, שהמחקר והדיון במערב על המזרח הוא חלק מרכזי בדימוי העצמי של המערב את עצמו תוך יצירת גישה דואלית כלפי המזרח: מצד אחד כנגטיב של המזרח- פרימיטיבי, לא רציונלי ואלים, לעומת המערב שמשקף א ההיפך, רציונלי, נאור, מתקדם, יעיל. הצד השני הוא ההתייחסות אל המזרח האקזוטי, המזרח כמקור של ידע אותנטי שאותו המזרח עצמו לא יכול להבין.
במהלך הקורס נבין איך היחס הזהה משפיע על היחסים ביהדות.
סעיד אומר, שהיחס הזה מורכב ובעל שני צדדים- הצד הבולט והשלילי: המזרח כנגטיב. אני מגדיר את המזרח במהופך ממה שאני מגדיר את עצמי. המזרח אלים, אחוז באמונות תפלות. תוך כדי כך ישנה הגדרה של מי אני. אוריינטליזם, טען סעיד, הוא יסוד מרכזי של תרבות המערב. עיקר ספרו של סעיד מוקדש למחקר על המזרח התיכון. הוא טען שרובו של המחקר על המזרח התיכון בעת החדשה נעשה לצרכים פוליטיים ולצרכי שליטה- המערב שולט במזרח ומחפש ידע איך לשלוט במזרח.
הצד השני של המזרח כמקור אקזוטי ובעל כוח- וככזה הוא גם מאיים.
הספר של סעיד עורר שורה של תגובות. עד לפני כ-15 שנה הספר הותקף מכל כיוון. כרגיל, ספרים שתוקפים מכל כיוון הם אלו שלא מפסיקים לדבר עליהם ונשארים איתנו. הטענה העיקרית כנגד הספר הייתה שהוא פשטני. המרצה טוען שאם זה לא היה כל כך פשטני זה לא היה כל כך נכון.
בעשור האחרון מתפתחת, בעיקר במערב אך גם במזרח, ביקורת על החילוניות המערבית כהשקפת עולם. סעיד היה חילוני. הרבה מהמבקרים אומרים שהחילוניות מבוססת ביסודה על גישה אוריינטליסטית, על אותם ניגודים. הפעם אין זה מערב מול מזרח, אלא חילוני מול דתי. החילוני כנאור, מתקדם, רציונלי, לא מאמין באמונות תפלות, לעומת הדתי שמאמין בדת לא רציונלית המבוססת על אמונות תפלות וכד'. סעיד היה מודע לזה, ובאמת ניסה להבחין באחד מספריו המאוחרים יותר בין ביקורת חיונית לדתית.
הדיון הזה שמחבר ביקורת חילון אל מול הדיון שבין המערב למזרח יעמוד במרכז הקורס שלנו.
אם כן אוריינטליזם זה מכלול היחסים כלפי המזרח.
איפה זה המזרח?
מזרח זה לא דבר סגור, מזרח זה עניין שרירותי. למשל, יהודי המזרח הגיעו מהמערב- ממרוקו. יהודי פולין קוראים למרוקאים מזרחים על אף שגיאוגרפית זה לא נחשב. הגבול נע ואינו קבוע. התובנות של סעיד השפיעו עמוקות על המחקר ביחס לדרום אמריקה. דרום אמריקה מערבית ביחס לשאר העולם, אך נחשב למזרחית. מכאן שאוריינטליזם זו מסגרת הדנה במערב.
אוריינטליסט הפך להיות מושג שלילי, אך לא תמיד ניתן להתחמק ממנו.
המזרח עצמו הוא קטגוריה משתנה, כמו שהמערב משתנה גם. ישראל ממוקמת פיזית במזרח אך מוגדרת כמערבית בהקשרים רבים.
היחס כלפי היהודים באירופה והיחס לחילון משמעותו הגדרתם של היהודים במונחים אוריינטליסטים מובהקים. אם הדיון על היהודים באירופה, קודם לעת החדשה, היה מבוסס על הפולמוס של הנצרות עם היהודית (למה לא קיבלו את הבשורה של ישו? למה רצחו את המשיח?), החילון לא משאיר מקום לטיעונים כאלה, כהצדקה לפחות של הדרה של קבוצה. כל העניין הוא הפרדת דת ממדינה. הדיון על היהודים בעת החדשה נסוב באופן עמוק על השאלה- האם המזרחיות של היהודים מהותית להם או שהיא פועל יוצא לדיכוי שהופנה כלפיהם? האם הם יכולים להשתחרר מהמזרחיות שלהם? האם ניתן "לתקן" אותם?
היבט החוק וההלכה מזוהה עם המזרח בהקשרים רבים- היהודים והמוסלמים שמתייחסים למילה ולשחיטה למשל. לעומתם הנוצרים שאם הם חילונים או אדוקים בדת אין משמעות רבה בחיי היום יום.
האוריינטליזם של סעיד במידה מסוימת הוא גם קצת ביוגרפיה- הוא התחנך במשפחה פלסטינית אליטיסטית. זהו הפרדוקס של סעיד – הערביות שלו לא הייתה מעולם פלסטינית. הוא היה ראש האגודה האמריקאית לספרות אנגלית. נקודות ציון בשדה האקדמי לעיתים רבות באות דווקא מחוץ לשדה.
הנקודה השנייה שנעסוק בה הינה אוריינטליזם ושאלת היהודים באירופה. זה כולל איך היהודים עצמם מנסים להגדיר את עצמם ביחס למזרח? כאן נראה סוג של אמביוולנטיות מאוד רחבה. ישנם שני צדדים של האוריינטליזם- מצד אחד, להיצמד לדימוי של המזרח כסמל של חוכמה. הדמות הבולטת ביותר בהקשר זה הוא בנימין דיזרעלי שהיה יהודי שהפך להיות ראש ממשלת אנגליה, אך המציא לעצמו ביוגרפיה כמי ששורשיו ספרדים. נקודה מהותית היא שכל בית כנסת בעולם פונה אל המזרח, אל ירושלים.
התפיסה הגזעית הארית- שמית מכילה בקרב האריים את האיראניים, מה שלא יעלה על הדעת בהקשר האוריינטליסטי. כיום ההתייחסות לאיראן היא למקום המרכזי של אוריינטליזם בעולם. מכאן שיכולות לדור בתרבות שורה של הבחנות שאינן חופפות ותואמות אך חיות ביחד. תרבות, בניגוד לספר, היא דבר מלא סתירות, ניגודים ושינויים.
