ריבוד בחברה הישראלית

א. מקורות אי-השוויון: אי-שוויון היא תופעה שקיימת בכל החברות האנושיות שמוכרות לנו, מהפשוטות ביותר מבחינה טכנולוגית ועד המורכבות ביותר. אי-השוויון קיים מסיבה

בסיסית – נדירות של משאבים. בכל חברה אנושית, המשאבים מסוגים שונים )חומריים או סמליים( הם נדירים ולא מתחלקים בצורה שווה כתוצאה מנדירותם. יש עוד גורם שמעצים את אי-השוויון – חלוקת עבודה חברתית. ככל שהחברות הפכו ליותר מורכבות מבחינה טכנולוגית, מבחינת הגודל והמרחב – אנחנו מקבלים חברות שיש בהן יותר חלוקת עבודה שבה יש דיפרנציאציה בין תפקידים שונים שעושים אנשים שונים. הפרדה על בסיס של מגדר, של גיל וכו.' נובעת מכך נגישות לתפקידים שונים שיוצרים הבדלים בשכר וברמת חיים. יש שורה של גורמים לאי-שוויון – ובמשך הזמן נוצרו גם מנגנונים שמשמרים את אי-השוויון. קבוצות שיש להן נגישות למשאבים רוצות לשמר את העוצמה

שלהן. לצד אלא שיש להם, יש את אלה שרוצים ליצור חלוקה מחדש. וכך נוצר מאבק

מתמשך על חלוקת משאבים. ב. גבולות החברה הישראלית: כשאנחנו רוצים לדבר על ריבוד בישראל צריך לשאול מהי

החברה בישראל – מהו הקולקטיב עליו אנו מדברים. גישה אחת היא לדבר רק על האזרחים ולהתעלם מקבוצות אחרות שהן מאוד רלוונטיות לריבוד. זאת גישה אפשרית אבל בעייתית, כי אם נסתכל על תחום הריבוד נוכל לראות שבישראל מעבר לאזרחים יש קבוצות שיש להן השפעה מאוד גדולה על מבנה הריבוד בישראל. ראשית, חייבים לדבר על מהגרי עבודה ופליטים, שאמנם אין להם זכויות אזרחיות ופוליטיות אבל יש להם השפעה מאוד גדולה על אי-השוויון בישראל. נכון לסוף ,2015 סך כל הקבוצות שאינם אזרחים – מעל 300 אלף אנשים מתוך כוח העבודה. 7% מכוח העבודה בישראל הם אינם אזרחים. מדובר גם בפלסטינים מהשטחים שאינם אזרחי ישראל אבל חלק מהם משולבים בשוק העבודה. אנחנו מדברים היום על 100 אלף פלסטינים מהשטחים + 50 אלף שעובדים בלי רישיון. כלומר, 150 אלף פלסטינים מהשטחים שמשתתפים בשוק העבודה בישראל. ההשתתפות שלהם בתחומים מסוימים משפיעה על אי השוויון

בישראל. יש קבוצה של עובדים זרים – 80 אלף עובדים זרים ועוד 15 אלף עובדים לא חוקיים שרובם עובדים בענף הסיעוד והחקלאות. בסוף, יש תיירים שאלו אנשים שהגיעו על ויזת תייר אבל נשארו לעבוד – 90 אלף איש. יש גם פליטים – 40 אלף פליטים

ומסתננים. כדי לדבר על ריבוד בישראל, לא די לדבר על האזרחים אלא הכרחי לדבר גם

על קבוצות אחרות שמשולבות בשוק העבודה ויש להן השפעה על קבוצות אחרות. ג.  שסעים חברתיים – כללי: אפשר לנתח ריבוד בהמון נקודות מבט שונות וגישות

תיאורטיות. המושג המרכזי בישראל הוא שסע חברתי – מדובר בקו שמפריד בין קבוצות באוכלוסייה, שכדי שהוא יהיה רלוונטי צריכים להיות לו בסיסים סוציו-דמוגרפיים, בסיס תרבותי, כלכלי. במובן הזה, יכולים להיות אין סוף שסעים בכל חברה. למשל, החלוקה שעשה הנשיא ריבלין שדיבר על כך שבישראל יש שבטים. הוא מדבר על ארבעה

שבטים: השבט החילוני, השבט הדתי-לאומי, השבט החרדי והשבט הערבי. יש שיח בשנים האחרונות על 3 רבדים בישראל: עניים, מעמד בינוני ומעמד גבוה. עצם היכולת להגדיר חלוקה היא כשלעצמה עוצמה חברתית מאוד גדולה.

.1  אתני לאומי – החלוקה בין הרוב היהודי לבין הפלסטינים אזרחי ישראל.

.2  בין דתיים לחופשיים.

.3  השסע האתני-עדתי בקרב היהודים – מאבק בין מזרחים, אשכנזים ורוסים.

.4  השסע על בסיס מגדרי: גברים-נשים.

.5  השסע המעמדי–ריבודי סביב הקצאת משאבים 5) רבדים.(

.6  השסע האידיאולוגי: במובן של גבולות הקולקטיב, מי נכנס לקולקטיב הישראלי.