רבי בנימין (יהושע פרלמן) היה יהודי שומר מצוות מאנשי העלייה השנייה, היחידי שגילה עניין ביישוב הספרדי בישראל. היחיד שסבר כי היישוב היהודי הספרדי צריך להוביל את הציונות. סבר כי הציונות תצליח רק אם תצליח להגיע לשיתוף פעולה עם הערבים ולהיות חלק מהמזרח התיכון. היה עורך של שני עיתונים הנחשבים מקוטבים; "הפועל הצעיר" – עיתון שמאל, ו"הצופה" – עיתון ימין דתי. היה יהודי דתי וסוציאליסט שהאמין בשותפות עם הערבים. שונה לחלוטין מהמיתוס של יהודי העלייה השנייה שאנחנו מכירים.
גלות היא מצב היסטורי, לא רק של היהודים. היהודים במצבם מעידים לעולם כולו על מצבו של העולם. היהודים הגלותיים מזכירים לעולם המערבי המודרני שעדיין ישנה מציאות של גלות. העולם בו אנו נמצאים יש בו רע. יש חזון גאולה וחזון קיום בארץ ישראל.
רוב הספרדים בארץ ישראל הם בעלי השכלה אירופית. גם רב יהודי היושב בתימן במאה ה19 יודע מה קורה במערב. אברהם שלום יהודה מוצג מול הרצל כערבי. אך הוא בוגר אוניברסיטת היידנברג. אברהם שלום יהודה גילה את כתבי ניוטון שגילו כי הוא למד קבלה (למד את ספר הזוהר) והיה הראשון שדיבר על הצורך בהקמת מדינה ליהודים כחלק מהחזון הנוצרי. אבל הכתבים האלו לא עניינו אף אחד כי הם שייכו את ניוטון למזרח.
עיצוב המיתוס האוריינטליסטי על ידי היהודים עיצב את היהודים גם וגם, בין לבין. על ההגדרה הזו עונים ה"לבנטינים". חצי חצי.
ההיסטוריה של המזרחים בישראל מתחילה בשנות החמישים. המזרחים הצטרפו למדינה הבנויה שנבנתה על ידי העולים מהעליות הראשונות. אמנם היו ספרדים גם לפני שנות החמישים (כ20% מהיישוב) שמילאו אפילו תפקידים מרכזיים בממשל הבריטי אך משנות החמישים נעלמו גם משם. המפגש עם המערב לא הגיע למזרחים מבחינתם כשהם הגיעו לתל אביב. מבחינתם המערב היה כבר במפגש עם הקולוניאליים הצרפתיים. היהודים מקבלים תעודות זהות צרפתיות באלג'יר אבל גם שם הם בין לבין. הם לא נחשבים כצרפתים. הצרפתים שמגיעים לאלג'יר הם לא צרפתים מהמעמד הגבוה בצרפת אלא מהמעמד בינוני שמחפש הזדמנויות חדשות. היהודים מבחינתם שוב נמצאים במצב ביניים. בין הצרפתים לבין האלג'יראים. גם בישראל המזרחים הם בין לבין, בין הערבים לבין האשכנזים. גם מבחינת ההתיישבות, המזרחים מיושבים בגבולות.
היבט שחשוב לדון בו בשאלת המזרח הוא הדיכוי. דיכוי שנמשך עד היום. זה לא עניין רק של טעויות.
ההתנגדות המזרחית, אבני דרך במאבק המזרחי:
- ואדי סאליב בחיפה.
- הפנתרים השחורים בירושלים (1971-2). נסגרו עם מלחמת יום הכיפורים ולאחר מכן עם עליית בגין לשלטון.
- ש"ס, בעיקר עד כליאתו של דרעי. בתוך ש"ס הייתה התנגדות.
ההתנגדות המזרחית חיה כל הזמן, הטיעונים המזרחיים לא ממש השתנו לאורך השנים.
בנושא שלילת הגלות וכל מה שמוגדר כגלותי הוא מזרח, המאמר של אלה שוחט יצר תודעה חדשה של מאות אנשים ומאות סטודנטים. המאמר שלה עבר מיד ליד, אנשים עמדו וצילמו עותקים שלו (אין ספק שהוא תרם לתרגול האנגלית של המזרחים). היא משתמשת במונחים מאדוארד סעיד ובאותה תקופה הייתה תחושה גדולה שעצם הדיון במאמר שלה יוביל לשינוי.
מאמר נוסף שיצר שינוי והיה מדובר הוא מאמרה של עזיזה כזום (כזום), התחנכה בארה"ב. היא נתנה נופך נוסף לשוחט בכל הקשור למערב והתמערבות.
היהודי שעוזב את אירופה, עוזב את תדמית ה"מזרח" על מנת לעלות לארץ ישראל ולהפוך בעצמו ל"מערב". באותו הקשר מופיע גם הרצל. על פי ספרו, "אלטנוילנד" כשהרצל מגיע לישראל בפעם הראשונה היא הייתה תמצית המזרח, מטונפת מלאת מחלות וכד'. כשהוא יגיע בפעם השנייה הוא רואה מערב, הוא רואה ארץ ישראל תרבותית עם תאטראות, חיי תרבות וכד'. הערבים עומדים מהצד ומסתכלים בהתפתחות היהודית. הרצל לא מתעניין במזרח או בערבים, אין לו ספק שהם יקבלו את הפרויקט המערבי שלו. היהודים הציונים הופכים להיות שליחי המערב במזרח. בהקשר הזה כזום מדברת על הזיהוי המלא של המערב עם הטוב והקדמה אך גם עם הניוון. הציונות המוקדמת מדברת על להתחבר לטבע על מנת להתנתק מהניוון של המערב.
היהודים שנמצאים בתרבות מסוימת הם חלק מהתרבות אך גם גלותיים לה. ליהודים יש תפקיד חשוב בקשר בין מזרח למערב. למשל בימי הביניים ליהודים יש תפקיד קריטי לתרגום הפילוסופיה מערבית ללטינית ושפות אחרות (כיוון שהיו סוחרים וידעו לא מעט שפות). המוסלמים היו אלה ששימרו את הפילוסופיה היוונית הקלאסית. בימי הביניים המוסלמים היו מפותחים מאוד תרבותית ובזכותם השתמרה הפילוסופיה הקדומה והגיעה למערב. מי שאחראים להפריה הזו הם היהודים, בזכות התרגום.
