החברה הישראלית – הדמוקרטיה בישראל

המושג המרכזי: הדמוקרטיה הליברלית המרכז בדמוקרטיה הליברלית הוא האזרח – זה סטטוס אוניברסלי שלא תלוי במוצא או במגדר. יש לו זכויות וחובות במסגרת מדינת הלאום. המאה ה18- היא הראשונה שבה התחילו המאבקים ליצירת המושג של אזרחים, והיא מאופיינת כעידן של זכויות אזרחיות. מדברים על חירות, חופש

דיבור, חופש הפרט, זכות לקניין. כלומר, עידן שבו תוך כדי מאבקים ומהפכות עדים לזכויות אזרח. המאה ה19- היא תקופה שבה מאבקים הם סביב זכויות פוליטיות – הזכור לבחור ולהיבחר, חופש ההתארגנות, חופש השביתה, הגנה על המיעוט מפני עריצות הרוב. זו תקופה של מאה שנה שבה יש הרבה מאוד מהפכות. בשוויץ נשים קיבלו זכות הצבעה רק בשנות ה.60 המאה ה20- מתאפיינת בזכויות חברתיות. הכוונה היא לזכות כמו חינוך, בריאות, פנסיה. כלומר, יש מאבקים להגדיר

שזכויות זה לא רק להצביע, אלא גם שיהיה מי שיטפל בנו. בדמוקרטיות המערביות באופן כללי, מה

שמפריד את הדמוקרטיות הוא לא הוויכוח על זכויות האזרח או הפוליטיות, אלא הזכויות החברתיות.  מצד אחד, יש את מדינות הרווחה המפותחות כמו סקנדינביה שבהן יש זכויות חברתיות מאוד רחבות. מהצד השני יש את ארה״ב שהיא מדינת רווחה קמצנית, מעט מאוד זכויות חברתיות. יש

מאבק מאוד גדול בארה״ב בין הדמוקרטים שתומכים יותר במדינת הרווחה לבין הרפובליקנים שהם נגד. אנחנו רואים שהדמוקרטיות המערביות נאבקות ביניהן על שני ערכים – מצד אחד ערך השוויון

שמאפיין את מערב אירופה מול מדינות שמדגישות את ערך החירות. המאבק בין חירות לשוויון – פירושו שאם אתה נותן יותר חירות אתה מצמצם את הזכויות החברתיות, משלמים פחות מס; אםאתה בעל יותר שוויון אתה יכול לקחת חלק גדול יותר של מסים ולהעניק אותו בצורות שונות

                                                                                                         לאוכלוסייה. השאלה שצריכים לשאול את עצמנו היא האם ישראל היא דמוקרטיה ליברלית? כדי לענות על

השאלה הזו צריכים להסתכל על כמה מאפיינים ולראות עד כמה הם תקפים בישראל. כדי לדבר על ישראל כדמוקרטיה כלשהי – אפשר לדבר רק על ישראל לא כולל מזרח ירושלים או רמת הגולן. כי אם לא, צריך לדבר על סוג אחר של משטר. אם מדברים על כל האנשים מההר לנהר – זה בטח לא

דמוקרטיה.