החברה הישראלית – השסע הלאומי

.7 סוגיית הזהות:

א. בקרב המיעוט: ישראליזציה-פלסטינזציה

·   מערכות זהות:

o   הזהות הלאומית – זהות שקשורה לטריטוריה לאומית )מצרית, ירדנית,

איראנית, לבנונית ופלסטינית.(

o   זהות הקשורה לעם הערבי.

o   הזהות האזרחית הישראלית.

o הזהות הדתית – מוסלמים, דרוזים, נוצרים. o הזהות המקומית העל-חמולתית – ביישובים כמו סכנין או ג'לג'וליה אנשים לא מדברים במובן של שייכות לחמולה, אלא חלק מזהות מקומית מסוימת

של המקום.

אנחנו יכולים לזהות שני תהליכים בזהות של פא״י – ישראליזציה ופלסטיניזציה:

·   עד '67 – ישראליזציה: הלכה והתחזקה הזהות הישראלית כתוצאה משילוב של

גורמים. ראשית, הניתוק של פא״י מהעולם הערבי כך שהם היו פחות חשופים למפגש עם ערבים במקומות אחרים; הנחיתות בכלכלה הישראלית והתלות בשוק העבודה בישראל, הממשל הצבאי, עלייה ברמת ההשכלה – כל אלה הביאו לתהליך

שחיזק מאוד את הזהות הקולקטיבית הישראלית שלהם.

·   מ'67- פלסטיניזציה לצד ישראליזציה: עדים לתהליך לצד המשך התחזקות

הישראליזציה של חיזוק הזהות הפלסטינית. המפגש עם הפלס' מהשטחים וגם מהפזורה חיזק את הזהות הפלסטינית שלהם. סקרים שונים שנערכו לאורך השנים

מצביעים על כך שהפלסטינים אזרחי ישראל מתקשים לראות את מדינת ישראל כמדינה של היהודים בלבד, אלא תובעים ודורשים שהיא תהיה מולדת משותפת גם ליהודים וגם לאזרחים הערבים שלה. מחקרים שונים הצביעו על תהליכים של

רדיקליזציה פוליטית של פא״י, שבאה לידי ביטוי במישורים שונים: ראשית, אנו עדים לכך שלאורך השנים הצטמצם מספר הערבים בישראל שמבציעים למפלגות יהודיות וציוניות. אם עד שנות ה80- חלק מאוכלוסיית פא״י הצביעו למפלגות יהודיות וציוניות – ככל שעבר הזמן מספר זה הצטמצם מאוד. בנוסף, חלה ירידה בהשתתפות של פא״י בבחירות. שיעור האנשים שמשתתפים בבחירות הוא נמוך בהשוואה לקבוצת  הרוב. ההסבר לכך הוא יש ירידה בכלל בישראל בדפוסים של הצבעה גם בקרב האוכלוסייה היהודית, ודבר שני זה שיש עלייה במודעות הפוליטית של פא״י – והיא מביאה לידי כך שחלק מהציבור הערבי בישראל מאוכזב מההנהגה הערבית והאמון בנציגים שלהם בכנסת ירד בגלל שהם לא הצליחו להביא לשינויים בחייהם ומרגישים שהם לא מייצגים את הבעיות האמיתיות שלהם. אפשרות שנייה שהיא הרבה יותר משמעותית היא מחאה כנגד המציאות הפוליטית בישראל – מצביע ערבי בישראל

יודע שאם הוא משתתף בבחירות סביר מאוד שלהצבעה שלו אין משמעות גדולה כי המפלגות הערביות לעולם לא יהיו בקואליציה ואין להן יכולת השפעה על הקצאת המשאבים – אז מה ההיגיון להצביע בבחירות אם אין סיכוי שהפוליטיקה תשקף את האינטרסים של האוכלוסייה הזו? הירידה בהצבעה אם כך משקפת משבר אמון גדול

שבין האוכלוסייה של פא״י לבין המדינה הישראלית שלא נותנת בסופו של דבר מענה לצרכים שלהם ולמקום שלהם בחברה הישראלית. מחקרים שונים מראים שמעט מאוד מפא״י מגדירים את עצמם רק כישראלים. ב2008- 17% מפא״י הגדירו את הזהות שלהם כישראלית וב2017 .10% בשנים האחרונות חלים שינויים בהגדרת הזהות כפלסטינים. יש טענה שיש היחלשות במרכיב של הזהות הפלסטינית בתוך  הזהות שלהם. הזהות הלאומית היא מרכיב מאוד חשוב בזהות שלהם. הזהות הדתית הייתה ונותרה מרכיב מאוד משמעותי בזהות של רוב האוכלוסייה – 34% מהמוסלמים בישראל הגדירו את הזהות שלהם בראש ובראשונה זהות דתית. אנחנו עדים יותר ויותר להתחזקות הזהות המקומית העל-חמולתית – אנשים שגרים

במקום מסוים מגדירים את עצמם לפי זה.

·   לאן פני הדברים: הקצנה – פוליטיזציה: יש מחלוקת מאוד גדולה בין שתי גישות

במחקר ביחסים שבין היהודים לערבים מנקודת המבט הפלסטינית. גישה אחת אומרת הקצנה – אנחנו עדים לרדיקליזציה פוליטית שמשמעותה דה-לגיטימציה של ישראל. פא״י נמצאים בתהליך של ניכור מקבוצת הרוב היהודית ואירועי אוקטובר 2000 הן ביטוי לכך. יש תהליך של רדיקליזציה שעולה ויורד – אבל הכיוון הוא עימות של פא״י עם הרוב היהודי. גישה שנייה שמייצג פרופ' סמי סמוחה אומרת שאין ספק שיש רדיקליזציה, אבל התהליך לא מוביל להקצנה אלא לפוליטיזציה. אנחנו עדים לתהליך השתלבות פא״י בחברה בישראל – אין סתירה בין פלסטיניזציה

לישראליזציה. הם רואים עצמם כחלק מהעם הפלס' אבל גם רוצים להיות אזרחים

שווים בישראל ונאבקים על שוויון זכויות.