החברה הישראלית – השסע הלאומי

סכסוך, מלחמה וצבא

א. שאלות מרכזיות בספרות על יחסי צבא-חברה:

·   גישת יחסי צבא–חברה – הורוביץ וליסק: בין המערכת הצבאית לפוליטית התפתחו

יחסי גומלין על רקע הסכסוך שאפשרו עמידה בקונפליקט מתמשך תוך שמירה על הדמוקרטיה. ישנה חדירות דו-כיוונית בין הצבא והחברה. הגבולות החדירים בין

הצבא לחברה ממתנים את המיליטריזציה ונוצרים גבולות למערכת.

מושגים מרכזיים:

צבא מתבדל: יש הפרדה ברורה בין הצבא לחברה.

עם חמוש: אין הפרדה בין העם לצבא, מערכת הערכים היא אחת. קיום צבא מסוג

זה מותנה בהסכמה רחבה בדבר איום קיומי.

·   גישת בניית-מדינה ומלחמה:

o   קימרלינג: החברה הישראלית מיליטריסטית. המיליטריזם הוא העיקרון המארגן הבסיסי של

החברה הישראלית, והוא שקובע את זהותה וכללי המשחק בה. o   בן-אליעזר: העשורים האחרונים מאופיינים בהיחלשות השיח הקולקטיבי-ממלכתי, ובירידה

של מעמד האומה במדים. תהליכים אלו מביאים להתבססות של שתי חברות מנוגדות:

הראשונה היא החברה האזרחית המתבססת על שיח אנטי-מיליטריסטי השנייה היא החברה

הצבאית המתבססת על שיח ניאו-מיליטריסטי. שתיהן נבנות אחת מתוך שלילת השנייה,

ושתיהן יחד שוללות את הממלכתיות ההגמונית של אומה במדים.

ב. ישראל כאומה במדים:

אומה במדים זה מודל תיאורטי שיכול לתאר בצורה דיי רחבה את מקום הצבא והצבאיות בחברה בישראל. אנחנו מדברים על מודל של חברה שלמה שבנויה סביב הצבא

והצבאיות, והם ממלאים תפקיד מאוד מרכזי בחברה הזו.

הגורמים ל״אומה במדים״:

·   הסכסוך והמלחמות: אנשים בישראל מתנסים במלחמות ובאלימות בצורה דיי

שגרתית, וזה עבר תהליך של מיסוד. זה תופס מקום מאוד מרכזי בציבוריות בישראל

וזה בא לידי ביטוי בכל רמה: תקציבית, מבחינת שירים, סלנג.

·   גורמים ארגוניים – השתתפות חלק ניכר מהאוכלוסייה: המבנה הארגוני מביא

להשתתפות גדולה מהאוכלוסייה בצבא ובצבאיות – צבא קבע יחסית קטן, צבא סדיר

וצבא מילואים שבעבר חלקים גדולים מהמדינה היו בו, והיום זה הולך ומצטמצם. מבחינה ארגונית, חלקים גדולים באוכלוסייה מעורבים בעניינים הצבאיים, בנושאי

ביטחון וחברה.

·   תוצר של המדינה: האומה במדים בישראל היא תוצר של המדינה עצמה. כבר

משנות ה30- אפשר לראות שעבור ילידי ישראל מרכיב מאוד מרכזי בזהותם הוא הצבא, צבאיות והשתייכות לארגוני מחתרת. הפעולות הממשיות של יצירת האומה במדים בצורה הרבה יותר משמעותית נוצרו עם הקמת המדינה. המדינה פעלה ליצור אומה חדשה של היהודים – למלחמות והצבא היה תפקיד מאוד מרכזי בגיבוש

המהגרים השונים לאומה אחת. הגיעו לכאן מהגרים מארצות שונות שלא היה להם מן המשותף – אפשרות אחת הייתה לתת לזמן לעשות את שלו ובתהליך הדרגתי ליצור אומה )עניין של מאות שנים;( אפשרות אחרת שבחרו בה בארה״ב – שימוש במספר מנגנונים: יצירת חוקה שמגדירה את הדרכים להיות אמריקאים וגם בנו מערכת חינוך ציבורית שבה נפגשים הילדים של המהגרים השונים ושם הם לומדים איך נהיים אמריקאים. כלומר שימוש בבית הספר כמקום מפגש לסוציאליזציה. מקום נוסף – בית החרושת הקפיטליסטי, מפעלי ייצור בהם נפגשו המהגרים השונים שהגיעו מאירופה לארה״ב וכולם קנו את האמונה בחלום האמריקאי. האם בישראל היה ניתן להשתמש במודל האמריקאי? בישראל בתי הספר לא יכלו לעשות זאת

בגלל ההפרדה בין דתיים לחילוניים וההפרדה בין פריפריה ומרכז )מזרחים – אשכנזים.( ההפרדות בישראל על בסיס אתני, דתי ומעמדי – מנע מבית הספר ליצור מפגש בין קבוצות אוכלוסייה שונות. לכן, בשונה מארה״ב שבה היו כמה מנגנונים שיצרו את האומה – בישראל חסרים המנגנונים האלה. מה כן? הצבא. הצבא היא מסגרת שהפגישה בין יהודים שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות. הם נפגשו כולם בזירה אחת. בשנות ה50- הייתה החלטה מודעת להשתמש בצבא כמנגנון שיוצר את הישראליות החדשה. בן גוריון בוחר בצבא כגורם שיוצר את האומה הישראלית – והיא נוצרה בראש ובראשונה דרך הגיוס. אנחנו מדברים על החלטה מכוונת להשתמש בצבא ובצבאיות ליצירת האומה בישראל. לא זו בלבד, ההנהגה הפוליטית בישראל הטילה על הצבא למלא תפקידים אזרחיים שנועדו לקרב את האזרחים לצבא. למשל, לצבא היה תפקיד מאוד מרכזי בקליטת העלייה. היה מהלך

מכוון ליצור תחושה שהצבא הוא פרויקט של כל היהודים. בנוסף, לצבא לא רק היה תפקיד חשוב ביצירת האומה, אלא גם ביצירת אדם חדש. הציונות מלכתחילה פעלה ליצור יהודי חדש של שרירים, שונה מהיהודי הגלותי. לצבא היה תפקיד מרכזי ביצירת הדמות החדשה – דמות הלוחם. למלחמות ולפעולות הצבאיות היה תפקיד

מכונן ביצירת האדם החדש והאומה החדשה. התחושה היא של אומה במצור –

הערבים רוצה לזרוק אותנו לים ואנחנו לא יכולים לסמוך על אף אחד חוץ מעצמנו. לערבים יש תפקיד מאוד חשוב בהגדרת הזהות הקולקטיבית בישראל – הם האחר

שאתה רוצה להגדיר את עצמך מולו.