שאלות המזרחים בישראל איננה עומדת בפני עצמה, היא חלק ממסגרת כוללת של המערב וההבחנה של היהודים במערב. שאלת המזרח שקיבלה את האפיון שלה מאדוארד סעיד היא שאלה מכוננת של המערביות ושל המזרחים בישראל. לשאלה הזו נכנס עוד ממד, שאלת המזרחים בישראל איננה רק שאלה שממחישה בעיה אלא היא גם אפשרות. יש אפשרויות שאינן מיועדות למזרחים. האפשרויות שהתפתחו על ידי המזרחים מיועדות לחברה הישראלית כולה בשני מובנים. מובן אחד, הסרת העיוורון של החברה הישראלית כלפי המזרחים. טקסט בוטה כלפי מזרחים אינו דבר שצריך להיות מוקע אלא להבין כי אלו מקומות בהם יש עיוורון (פויירשטיין). המובן השני הוא כאופציה כוללת. עתידה על היהדות, התודעה היהודית והחברה הישראלית נעוצה בתוך שאלת המזרח.
חביבה פדיה התפרסמה כחוקרת מחשבה מהגדולות בדורנו. חביבה פדיה מדברת על ההפנמה של הדור המזרחי שגדל. יש דמיון בין הקול של חביבה פדיה ואלה שוחט (שתיהן עיראקיות) ביסוד המרכזי של מערב-מזרח. ישראל אצל אלה שוחט היא יחידה אחת סגורה. הציונות מנקודת המבט של קורבנותיה המזרחים. בהקשר הזה נשארת שאלה אחת גדולה והיא מהי האופציה לישראלים בישראל? המזרחים אצל אלה שוחט מעוניינים להיות שווים לאשכנזים. מודבר בפן אתני ולא פן תרבותי. לא נכנסת שאלה שתענה על איך ישראל כולה תיראה לאחר מכן.
אלה שוחט עלתה בעלייה הגדולה להורים ציונים. כזום גם היא עיראקית אבל גדלה בארה"ב. חביבה פדיה שייכת למשפחה שהגיעה לארץ בשנות העשרים לירושלים. היא נינה של אחד מגדולי המקובלים בעת החדשה – רבי יהודה פתיה. יש הבדל גדול בין השלוש. יהודי שמגיע לישראל בשנות העשרים נשאר באותו מרחב תרבותי. עובר ממקום אחד במזרח למקום אחר במזרח. מבחינתו של יהודה פתיה להגיע לישראל המנדטורית מעיראק המנדטורית זהו מעבר באותו מרחב. למרות גדולתו של רבי יהודה פתיה ועלייתו ארצה בשנות העשרים, בתוך תכניות הלימודים שלומדים בתיכון, על ארץ ישראל בשנות העשרים לא מלמדים כי 40% מאוכלוסיית הארץ בשנים האלו היו מזרחים. אף אחד לא ילמד על רבי יהודה פתיה או אברהם שלום יהודה. הישוב הספרדי בירושלים לא מקבל את ההיסטוריוגרפיה הראויה לו ובתוך זה גדלה חביבה פדיה. לעומת זאת, כשהוריה של אלה שוחט מגיעים לישראל הם מגיעים למקום שהם מגדירים "מערב". אם רבי יהודה פתיה ראה בכך מעבר בתוך המזרח, הוריה של אלה שוחט האמינו כי הם עוברים מהמזרח למערב.
הבדלים בין שוחט לפדיה מופיעים גם במאמרים ולא רק ברקע שכל אחת מגיעה ממנו.
אבחנה בין ימין לשמאל בישראל היום היא יותר תרבותית מפוליטית. ההחלטה מהו ימין ושמאל היא פעמים רבות תרבותית. אבחנה בין מי שמזוהים עם התרבות האירופית הליברלית לבין מי שמביעים התנגדות אליה. אין פה ביטוי אמיתי על שאלת יחסי היהודים-פלסטינים. החזון של השמאל בישראל הוא להיות מדינה מערבית לכן צריך להיפטר מהשטחים.
יש הבדלים בין הקהל שקורא את המאמרים האלו לאורך השנים. אנשים היום מקבלים את המאמרים האלו בצורה אחרת. המאמרים האלו פחות מעוררים היום כפי שעוררו פעם. הסיבה נעוצה בכך שלאור העובדה שהמאמרים כבר עוררו אנשים, הם כבר לא משהו חדש. למעשה המאמרים האלו כבר "עשו את שלהם" ולמעשה לא עשו כלום. למרות העניין הרב והשיח שהמאמרים עוררו אצל אנשים הם לא הובילו לפתרונות אלא לכך שהשיח כבר ידוע ולכן לא מעורר אנשים צעירים כמו פעם. בנוסף, אחד המושגים המשקפים את הדור שלנו היום הוא "מימוש עצמי" ומימוש עצמי לא שם אנשים אחרים במרכז. כל מה שאנחנו יכולים להגיע אליו הוא מימוש עצמי שלנו ולא יותר מזה. פרספקטיבה מזרחית מובילה אותנו לדברים שלא רק שהם לא רלוונטיים למזרחים אלא שהם לא רלוונטיים לישראל של היום. פעמים רבות מה שמזוהה עם החילון הוא מרחב ציבורי חופשי. גם אם יש כוונות טובות זה לאו דווקא מוביל לנקודה הטובה ביותר. המרחב החופשי והמימוש העצמי לא פותחים לנו עיניים להסתכלות על האחר.
