ריבוד בחברה הישראלית – שסעים מרכזיים בישראל

.  כיצד נוצר המבנה הריבודי – ניתוח לאורך זמן:

המדינה הישראלית מפעילה מדיניות של הפקעת קרקעות בכמה צורות. צורה אחת של הפקעה זה באמצעות נכסי נפקדים. כלומר, עשו

מפקד ובדקו מי נמצא בשטח המדינה הישראלית. כל מי שלא נמצא – השטח והרכוש שלו עבר לידי רשות הפיתוח. היו כאלה שברחו מהארץ

והמדינה לקחה את הבתים שלהם ברמלה, לוד, חיפה, טבריה, ירושלים. חלק מהאוכלוסייה – 20-30% היו נוכחים בשטח המדינה אבל נפקדים

מהבתים שלהם בגלל המלחמה. גם את הרכוש שלהם המדינה לקחה.

כלומר, מדיניות של השתלטות על הקרקע שהלכה והתחזקה בשנות ה50- מנימוקים ביטחוניים. לזה מצטרף תהליך של פרולטריזציה – אם אתה לא יכול להתפרנס מחקלאות זה מביא לכך שאנשים מנסים למצוא עבודה מחוץ לכפר, אבל המדינה הישראלית לא מאפשרת זאת והתוצאה היא דחיקת הפלסטינים לתחתית הסולם החברתי בישראל. בהמשך השנים מנגנונים נוספים מביאים לכך שהאוכלוסייה הזו נדחקת לתחתית סולם הריבוד של ישראל. רובד של אזרחי המדינה שהפעולות של המדינה, כמו הפקעת

קרקעות, פרולטריזציה וכו' דוחקים אותם. o   המדינה וחלוקת העבודה העדתית: כדי להבין חלק לא מבוטל מחלוקת

העבודה העדתית בישראל בין אשכנזים למזרחים, הכרחי להסתכל על מה

שקרה בישראל בשנות ה50- ואילך. עם הקמת המדינה, מדברים על אוכלוסייה של 6-7 אלף יהודים בארץ ישראל, ואז מתחילה הגירה והאוכלוסייה מכפילה ומשלשת את עצמה. מחצית המהגרים מגיעים מאירופה ומחצית מאסיה-אפריקה. מועד ההגעה של המהגרים הוא

משמעותי. יוצאי אירופה מגיעים בעיקר בין 48 ל,52- וחלק מיוצאי אסיה, עיראק ותימן, מגיעים גם בתקופה הזו – אבל הרוב הגדול של יוצאי צפון אפריקה מגיעים מ52- ואילך. רוב המהגרים השונים נקלטים על ידי המדינה בעבודות כפיים, חקלאות ומלאכה. מתרחש כאן תהליך של הפרדה

גיאוגרפית שקשורה למדיניות פיזור האוכלוסין. היישובים הוותיקים שנוסדו לפני הקמת המדינה, התגוררה בהם בעיקר האוכלוסייה האשכנזית

הוותיקה. אלה בעיקר ערים, קיבוצים ומושבים. כשמתחילה ההגירה, עולה השאלה היכן מיישבים את העולים החדשים. מה שנגיש אלה הבתים של האוכלוסייה הערבית שברחה בערים וב400- כפרים שהאוכלוסייה

הפלסטינית כבר לא נמצאת בהם. ההיגיון הביורוקרטי היה להכניס את העולים החדשים לבתים שקיימים. הראשונים שמגיעים אלו יוצאי אירופה והם נקלטים ביישובים במרכז הארץ. כאשר אין יותר מקום למהגרים

החדשים בבתים של האוכלוסייה הערבית, בונים בשולי הערים מעברות. הראשונים להיכנס הם אלו שהגיעו ב48- עד 52 – רובם הגדול יוצאי אירופה וחלקם יוצאי עיראק, תימן ולוב. זה היגיון ביורוקרטי – לאכלס אנשים לפי מה

שיש לך ביד. ב52- המדינה מחליטה להפסיק את גל ההגירה ההמוני – בגלל חוסר יכולת להתמודד עם הכמויות הגדולות של המהגרים. מדובר בתקופת הצנע – מדברים על כלכלה במשבר. ב1954- מחדשים את ההגירה. מדברים על הגירה בעיקר מצפון אפריקה, רומניה ופולין. המדינה הישראלית, ההיגיון שלה הוא חדש, לא לאכלס את האוכלוסייה בין גדרה לחדרה אלא מדיניות של פיזור אוכלוסין. כל השטחים שנכבשו בתקופת

המלחמה – המדינה מחליטה ליישב בהם עולים חדשים. זו מדיניות שנודעה בשם ״מן האנייה אל הכפר״ – תפישה שרוצים לפזר את האוכלוסייה, לא משנה מה המוצא שלך. במהלך שנות ה50- וה60- חלק גדול מיוצאי רומניה ופולין עזבו את עיירות הפיתוח ונשארה שם אוכלוסייה מאוד הומוגנית

שהמאפיינים שלה הם רמת השכלה נמוכה, עיסוקים פחות רלוונטיים לשוק העבודה בישראל, אוכלוסייה נעדרת מנהיגות, שהמנגנון הביורוקרטי יכל להפעיל עליה סוגים שונים של יצירת תלות והמשאבים שחולקו – נתנו העדפה לאנשים שהתגוררו במרכז הארץ ופחות לאלה שהתגוררו

בפריפריה. האוכלוסייה בעיירות הפיתוח הופרדה מהאוכלוסייה הוותיקה.

ההיגיון התקציבי הונחה מהיגיון פוליטי – להעדיף את האוכלוסייה הוותיקה, וזה הוביל לחלוקת עבודה דיי ברורה בין מזרחים לאשכנזים. נוסיף את

הטיעון של עזיזה כזום – בלב ההפרדה הזו נמצאת תפישה תרבותית,

שרשראות מזרוח, של העדפה של דומים לך והתייחסות שלילית לשונה. התוצאה הכללית של התהליך היא דחיקה של יוצאי אסיה ואפריקה לשוליים החברתיים בישראל גם מבחינה גיאוגרפית בין האוכלוסייה האשכנזית לבין

יוצאי אסיה ואפריקה. כלומר, החל תהליך של תיעוש מלמעלה – והדרך להעסיק את האוכלוסיות בעיירות הפיתוח הייתה מפעלי טקסטיל, תעסוקות

של צווארון כחול, הכנסה נמוכה. בנוסף, יש השפעה גם לכספי השילומים. ממשלת גרמניה הסכימה להכיר

במדינת ישראל כיורשת של הרכוש שנגזל מהיהודים באירופה. מדובר ב-

700 מיליון דולר שהמדינה קיבלה, והשתמשה בזה כדי לסלול כבישים, להקים מפעלים וכו.' בהסכם, עשו הבחנה – הם מדברים על אנשים שהגיעו לארץ עד 1952 זכאים לשילומים אישיים וכל מי שמגיע אחר כך הוא מחוץ להסכם עם ממשלת גרמניה. סך כל השילומים האישיים ששולמו מ1954– 2000 זה 23 מיליארד דולר. 19 מיליארד הגיעו מגרמניה, היתר ממדינת ישראל. ה4- מיליארד שהגיעו ממשלת ישראל זה הרבה יותר ממה שישראל קיבלה מגרמניה בשילומים המוסדיים, זה מתקציב המדינה. נתונים של מחקר מראים שבין 54 ל,74 כ100- אלף ניצולי שואה בישראל קיבלו פיצויים אישיים. בין 7-10% מכל המשפחות בישראל – וכל משפחה קיבלה בממוצע 75 אלף דולר לאורך השנים. עם הכסף הזה הם רכשו נכסים )דירות(

והשקיעו בהשכלה של הילדים. יש לתוצאות האלה של רכישת דירות, בעיקר במרכז הארץ, והשקעה בהשכלה – תוצאות משמעותיות מבחינת הריבוד בישראל. עיקר ההשפעה היא עד שנות ה.60- כאן התוצאות היו

מרחיקות לכת בגלל שניצולי השואה השקיעו בהשכלה של הילדים – השכלה אקדמית. אי אפשר להבין את הריבוד בישראל בלי להתייחס

להשפעה של השילומים על קבוצות חברתיות שונות.