החברה הישאלית – המערכת הפוליטית המפלגתית

התפתחות הפוליטיקה הפופוליסטית: דני פילק מתייחס במאמרו לכך שקיימת

חוסר בהירות לגבי המושג פופוליזם. לטענתו, יש שני סוגים של פופוליזם – סוג אחד

הוא פופוליזם מכיל, כלומר הכלה של קבוצות מודרות. סוג אחר זה פופוליזם מדיר. עבור הפוליטיקאים, מה שחשוב זה בעיקר נוכחות ובולטות תקשורתית כי בולטות תקשורתית מבטיחה לו סיכוי להיבחר בבחירות הבאות לתפקיד בכנסת או במקום מרכזי במפלגה. מה שמאפיין את הפוליטיקאים הפופוליסטיים זו לא עבודה בוועדות או העברת חוקים – יותר חשוב לעשות פרובוקציות, למשוך את תשומת הלב של הציבור, לדעת להופיע בטלוויזיה. זה סוג של מיומנות שלא נדרשת בפוליטיקה

המפלגתית, ואילו כאן זה סוג אחר של פוליטיקה, שבעיקרה מנסה להגיע ישירות אל הציבור ולגייס תמיכה. 67 היא נקודת מפנה בצמתים רבים בחברה בישראל, והיא נוצרה בתוך מפלגת העבודה. דור המייסדים של המדינה התאפיינו בפוליטיקה מפלגתית, של מו״מ, פשרות וכו.' לאחר שהדור הזה עזב את הפוליטיקה, נכנסו למערכת הפוליטית פוליטיקאים שצמחו בין השורות כמו שמעון פרס או אנשים מקריירה צבאית כמו יצחק רבין או משה דיין. הפוליטיקאים האלה, בשונה מהפוליטיקה של האבות המייסדים, לא הצליחו לפתור בחדרי חדרים מחלוקות עקרוניות ביניהם – והן נוהלו באמצעי התקשורת. הפופוליזם מתאפיין בהשחרת היריבים שלך והאדרה שלך. חלק גדול מהפוליטיקה הזו היה לאחר ,'67 והתנהל

בעיתונות. כשהליכוד ניצח ב,'77- זה היה ביטוי מובהק של פוליטיקה פופוליסטית.

הליכוד, בניגוד למפלגת העבודה, הצליח להעמיד בראשו אנשים שהיו פופוליסטים: בגין, שרון, נתניהו. מנהיגים שיש להם יכולת לדבר ישירות אל הציבור, והמפלגה היא פלטפורמה עבורם. מפלגת העבודה התקשתה מאוד להצמיח שורה כזאת של פוליטיקאים. אפשר לראות שהיום הפוליטיקה בישראל נעה לכיוון הפוליטיקה הפופוליסטית – ניתן לראות זאת בכניסה הרבה של עיתונאים לפוליטיקה: בתקשורת

חלק גדול מהכישורים הנדרשים הם יכולת להעביר מסרים בצורה קצרה ושטחית, וזה מה שעובר את העידן הזה של הטלוויזיה. זה מושך טיפוסים מאוד צבעוניים

לפוליטיקה, שיכולים להעביר מסרים או להיות בקשר ישיר.

ניתוח היסטורי-סוציולוגי של המערכת הפוליטית:

· עידן המפלגה הדומיננטית – עד 1977 )תקופת הפוליטיקה ההסדרית( מאז 1933 ועד ,1977 מפא״י הייתה המפלגה הדומיננטית בישראל. הדומיננטיות שלה באה לידי ביטוי לא רק בכך שהיא שלטה כאן, אלא בזה שזו המפלגה שקבעה

את סדר היום והשפיעה על חלק גדול מהתפתחות החברה בישראל. במידה רבה היא הקימה את מדינת ישראל ועיצבה אותה עד שנות ה.80- מפא״י לא רק הייתה

המפלגה הגדולה ביותר, אלא גם מפלגת ציר. זוהי מפלגה שאילו שמימין לה ואילו משמאל לה לא יכולים להקים קואליציה בלעדיה. אם מסתכלים על מפא״י כמפלגה

דומיננטית, רואים שעד 77 – העוצמה שלה באה משילוב של מספר גורמים:

o   עוצמה אלקטורלית – בכל מערכות הבחירות עד ,77 שליש מהבוחרים

בישראל לפחות הצביעו למפא״י. o   מכיוון שמפא״י היא המפלגה הגדולה ביותר יש לה משאבים גדולים יחסית

למפלגות אחרות: הפתח המפלגתי מאפשר לה לתת תפקידים ומשאבים

לקבוצות שונות. בנוסף, המפלגה הקימה רשת ארגונים בחברה האזרחית

שסייעו לה לגייס תמיכה מהציבור. o מפא״י התאפיינה בזה שהיא לא הייתה מפלגת שלד, היא הייתה מפלגת המון. היו לה פעילויות, ועדות, כל מיני גופים שפעלו בין תקופות הבחירות

השונות.

o במישור הפרלמנטרי אי אפשר היה להקים ממשלה בלעדיה ולכן הייתה לה עוצמה יותר גדולה והיא לקחה את התפקידים החשובים ביותר בניהול הכנסת. כלומר, הכוח האלקטורלי שלה תורגם לכוח פוליטי מאוד גדול

בכנסת. במישור הממשלתי היא תמיד לקחה לעצמה את התיקים החשובים

ביותר.