חברה ישראלית – הדמוקרטיה בישראל חלק ב'

סטיות הדמוקרטיה הישראלית מהדגם הליברלי:

.1 היעדר חוקה: החוקה משמשת כלי לריסון השלטון, להחלשת העוצמה שלו. כל מי שמכיר

היסטוריה של חברות אחרות, יודע שגם בבריטניה אין חוקה – ישראל אינה יוצאת דופן. ההבדל הגדול בין הדמוקרטיה בישראל לדמוקרטיה האנגלית הוא שהאנגלית היא ותיקה ויש בה מסורת של שלטון מוגבל, ובישראל שנתונה לסכסוך מתמשך הגבלות על העוצמה של השלטון הן מצומצמות. בג״ץ ממלא תפקיד מאוד מרכזי שם אבל גם הוא נמצא תחת ניסיון

לריסון העוצמה. .2 חוקים אנטי-דמוקרטיים: בישראל אנחנו נמצאים תחת מצב של ״שׁעת חירום״ – שזו חקיקהשנמצאת מעל החקיקה של הכנסת, אפשר לבטל את כללי המשחק הדמוקרטיים. למשל, כדי

להוציא עיתון בישראל צריך לקבל את אישורו של שר הפנים. יש צנזורה גם על סרטים.

.3 עירוב בין דת ומדינה – חופש דת אך לא חופש מדת: הדגם של דמוקרטיה ליברלית לא

מחייב הפרדה של דת ומדינה. למשל, באנגליה ובשוודיה המלך או המלכה עומדים בראש הכנסייה – אין הפרדה של דת מהמדינה. אבל בכל המדינות הליברליות קיים חופש דת וחופש מדת. כל אדם יכול לבחור את הדת שלו, וחופש מהדת זה לא להיות כפוף למוסדות דתיים. בישראל קיים חופש דת, אבל אין חופש מדת. כלומר, המדינה הפכה כל אחד

מהאזרחים לבני חסות של קהילות דתיות. בכל הנושאים של דיני אישות, אנחנו תחת הרבנות, בית הדין השרעי או אחת הקהילות הנוצריות. למעשה, אנחנו הופכים לבני חסות

של קהילה דתית ולא של המדינה. המצב הזה יוצר סיטואציות מאוד בעייתיות בישראל. ראשית, אין בישראל אפשרות להינשא בין דתות שונות. יש גם בעיה עם אנשים חסרי מעמד

דתי – מה מעמדו של אדם שאביו מוסלמי ואמו יהודייה? וזה שאביו יהודי ואמו מוסלמית – הוא לא יהודי ולא מוסלמי. מה עם פסולי חיתון? במשרד בפנים יש רשימה של אנשים שאי אפשר להתחתן איתם. מדובר בכמה אלפים. בישראל האורתודוקסיה היא הדומיננטית, אבל

בעולם יש יותר רפורמים וקונסרבטיבים – ומדינת ישראל לא מכירה בגיורים שלהם בישראל.

בנוסף, מעמד הנשים נחשב נחות – רק גבר יכול לגרש אישה וכו.' זאת אחת הסטיות

הגדולות מהדמוקרטיה הליברלית.

.4 היחס לפלסטינים אזרחי ישראל: פלסטינים בישראל נהנים מזכויות אינדיבידואליות אבל לא

זכויות קולקטיביות. ישראל לא מכירה בהם כקבוצה לאומית והם לא זוכים לשוויון, בעיקר לא שוויון של זכויות אזרח ופוליטיות. יש שורה של תחומים בהם קיימת הפליה של המדינה ומוסדותיה כלפי המיעוט – סוג אחד זו הפלייה גלויה: הפלייה בהקצאת תקציבים של

המדינה. תקציב משרד החינוך לדוגמה, יש פערים שהמשרד לא מקצה את התקציב בצורה שוויונית בין יהודים וערבים. תלמיד יסודי ערבי במצב סוציו-אקונומי נמוך מקבל ממשרד

החינוך 28% פחות ממה שמקבל תלמיד יסודי ממצב סוציו-אקונומי נמוך בחינוך היהודי. האפליה הזו הולכת ובאה לידי ביטוי ככל שעולים במערכת החינוך – בחינוך תיכוני זה כבר קרוב ל.40%- יש הפליה גלויה בתוך המנגנון המדינתי. דוגמה נוספת קשורה לקיום מוסדות שנקראים ״המוסדות הלאומיים״ וממומנים מתקציב המדינה, אבל פועלים רק לטובת היהודים – כמו החטיבה להתיישבות. אפליה שניה היא הפליה סמויה – נובעת מהעדפות שונות של יחידים מקבוצת הרוב להעדיף אנשים שדומים להם. גם אנשים עם השכלה וניסיון מקבוצת המיעוט – יש כלפיהם הרבה הפליה סמויה שאי אפשר לפעול נגדה באמצעים של חוק אבל היא קיימת. בנוסף, קיימת הפליה בענישה – חלק גדול מהתהליך המשפטי בישראל שמתברר שאם אתה ממוצא ערבי הסיכוי שלך להיות מורשע הרבה יותר גדול מהסיכוי של

יהודי, וגם הסיכוי שלך לקבל עונש יותר גדול.