מגזר שלישי , חברה אזרחית וארגונים ללא כוונות רווח
ההיבטים המשפטיים של המגזר:
- כשמסתכלים על המגזר השלישי יש לשאול 3 שאלות (בכל מדינה):
- האם יש מעמד חוקי לארגוני מגזר שלישי? (האם ישנו חוק המתייחס ספציפית לארגונים אלו?)
- האם יש פיקוח על הארגונים האלו? (ואם כן, איזה סוג של פיקוח?)
- האם המדינה מעודדת ארגונים כאלו? (ואם כן, באילו כלים?).
למה כל כך חשוב שיהיה מעמד חוקי למגזר השלישי?
- למען לא יקימו מחתרות וארגונים נגד המדינה
- כדי ליצור קטגוריה של ארגונים לא עסקיים. הפרדה בין המגזר השלישי מהמגזר העסקי והממשלתי כדי לעצור הלבנת הון.
- חוק שמאפשר לאזרחים להתארגן, שלא רואה בכך סכנה אלא זו זכות בסיסית כחופש ההתארגנות. רק במדינה טוטאליטרית אין חופש התארגנות. מגנה על מיעוטים.
החופש להתאגד ולהתארגן:
- עקרון יסוד בדמוקרטיה – זכות האזרחים לקרוא תיגר על הממשלה והעקרונות המדיניים שהוא קובע ולהעלות על סדר היום הציבורי נושאים שמבחינת סדר עדיפויות החליט הממשל לא לטפל בהם.
- היכולת להתארגן ולהתאגד מאפשרת למעשה לכל אזרח להביע עמדה ולהציף עניינים הבוערים לו ולהביאם לדיון במסגרת סדר היום הציבורי (אג'נדה).
- לרוב, התארגנות מתחילה מלמטה, מהעם על בסיס רעיון (למשל חופים נקיים) או תחושת הכרח (חולי סרטן).
- חוקי ההתארגנות וההתאגדות משמרים ומבטיחים את היכולת להתארגן וקובעים לה מסגרות.
- יש לזכור כי לעומת הדמוקרטיה, הרי שבמשטרים טוטאליטרים המונופול על הידע ועל אופן העשייה מרוכזים לחלוטין בידי האליטה השלטונית וכל התארגנות או יציאה נגד, הרי היא בגדר עבירה על החוק שסכנה ברורה ואמיתית בצידה.
סכנות בחופש ההתאגדות:
- מתי לא יתאפשר חופש ההתאגדות? *כשהארגון פוגע בבטחון המדינה *כאשר ארגון מתנגד לאופיה הדמוקרטי והיהודי של המדינה.
- קיימת תמיד סכנה שהאפשרות להתאגדות תנוצל על ידי מתנגדי הדמוקרטיה (לשם הפלתו למשל) והמדינה צריכה להיות ערוכה להגן על עצמה.
- האיזון בין הכורח להתגונן מפני גורמים עוינים למשטר הדמוקרטי ולצביון המדינה משתקף היטה במערך חוקים העוסקים בארגוני המגזר השלישי.
המסגרת המשפטית:
- החקיקה הראשונה שהסדירה התאגדות של יחידים מבחינה משפטית הייתה ב-1909 בתקופת השלטון הטורקי.
- החוק העותומני על האגודות חייב דיווח לשלטונות על ההקמתה של כל התאגדות של יחידים לקידום מטרות משותפות ללא חלוקת רווח.
- חוק זה לא הוחלף על ידי הממשל המנדטורי משום ההכרה שחוק העוסק בארגונים אינו חוק אדמינסטרטיבי שעניינו התאגדות, כי אם, חקיקה הנוגעת ליחסי השלטון והחברה.
- על אף שעוד בשנת 1949 החלו במשרד המשפטים לדון הבחלפת חוק האגודות העותומני בחוק ישראלי והצעת החוק הראשונה הונחה על שולחן הכנסת ב-1954, נדרשו 26 שנים עד לאישורו על ידי הכנסת.
- – 1980 – חוקקה הכנסת את חוק העמותות אשר הסדיר את דרכי ההתאגדות והפעילות של ארגונים אלוץ.
- עד לחוק העמותות – התאגדות נעשתה בעצם החלטת החברים, ללא צורך באיזור הרשם (רשות ממשלתית).
- – 1921- המחוקק המנדטורי ייבא את חוק החברות הבריטי והחילו בישראל.
- פקודת החברות אפשרה להתאגד כחברה לתועלת הציבור, משמע – כגוף עצמאי ללא כוונות רווח הפועל לקידום מטרה משותפת.
- חוק זה הוחלף ברובו בחוק החברות בשנת 1999.
ההיבט החוקי על סוגי התאגידים הפעילים במגזר השלישי:
מסגרות ההתאגדות בישראל: – עמותה (חוק העמותות 1980), חל"צ (חוק החברות 1999), הקדש (חוק הנאמנות 1979) – פורט בעמוד 6+9.
חוק העמותות – 1980: החוק אינו מגדיר או מאפיין מטרות אפשריות אלא מונה את המקרים הפוסלים רישום עמותה:
- מטרת הקמתה חייבת להיות חוקית ואסור לה לשמש מסווה לפעולות בלתי חוקיות.
- אסור לה לשלול את קיומה של מדינת ישראל
- אסור לה לשלול את אופייה הדמוקרטי של המדינה.
חוק החברות – 1999: תחתיו נרשמות חברות לתועלת הציבור – ללא כוונות רווח. גם אם יש מניות הם שוות אגורה אחת ואין חלוקת רווחים בין מנהלים.
ההבדל בין חוק זה לחוק העמותות:
- בא לפרט את מנגנון העובדים – מי מנהל, איך יעסיקו עובדים, מאין יקבלו תקציבים?
- ההבדל בין הקמת עמותה לחברה טמון במהות.
- אם רוצים להמציא את הגלגל – מקימים עמותה
- אם רוצים להקים מנגנון ברור ומובנה שפועל למען קידום עניין קיים זה או אחר – נקים חברה לתועלת הציבור.
