החברה הישאלית – מדינה וחברה

תהליכי גלובליזציה ויחסי מדינה-חברה: אירועים בסביבה העולמית משפיעים גם על

יחסי המדינה וחברה בישראל. יש ויכוחים מאוד גדולים בין חוקרים בנוגע לתהליכים אלה: יש חוקרים שטוענים שגלובליזציה זה תהליך שהתחיל בשנות ה,80- שיש לנו

תנועה יחסית לא מוגבלת של הון וסחר בין מדינות שונות או בין גושים של מדינות. יש תנועה יחסית חופשית של אנשים, סחורות והון ממקום למקום. טענה אחת אומרת שהגלובליזציה מביאה להיחלשות של מדינות הלאום – שאנחנו עדים

לתהליך שבו לתאגידים בינ״ל )פייסבוק, קולה( יש עוצמה יותר גדולה משל המדינות ושהם יכולים לכפות על המדינות דפוסים של פעולה. חיזוק הטענה הזו – חיזוק של גוף כמו בית המשפט הבינ״ל בהאג. בית המשפט הזה, יש לו יכולת להעמיד פושעי מלחמה לדין או עצם הדיונים מביאים את ישראל להחליט להזיז את גדר ההפרדה בין ישראל לגדה המערבית בצורה כזאת או אחרת. מול הטענה הזאת, עומדת טענה אחרת שאומרת שאכן יש לגלובליזציה משמעויות מאוד גדולות מבחינת תנועה של הון וסחורות, אבל זו טענה מאוד מוגזמת ולמעשה הגלובליזציה יכולה להתאפשר רק באמצעות המדינות עצמן. אם המדינות עצמן לא רוצות בגלובליזציה – היא לא תתקיים. המדינות עדיין שחקניות מרכזיות. למדינות יש חוקים, כללים שיכולים להתנגד לגלובליזציה. בפועל, רואים שהמדינות עצמן הן שהביאו את הגלובליזציה ועודדו או איפשרו את זרימת ההון. בסופו של דבר, אי אפשר להבין את תהליך

הגלובליזציה מבלי להבין שיש קבוצות חברתיות מסוימות שמאוד נהנות ממנה ויש קבוצות שנפגעו ממנה. ההון הגדול הרוויח, אבל זה היה בגלל שהסוכנויות

המדינתיות אימצו את הניאו-ליברליזם.

·   ההגירה ההמונית מברית המועצות לשעבר: כשמסתכלים כיצד המדינה התמודדה

עם הגל האדיר הזה – מיליון אנשים – רואים שזה סוג אחר של דפוסי פעולה לקליטת עלייה לעומת שנות ה.50- אם בשנות ה50- המדינה קבעה איפה העולים

יגורו ובמה יעסקו, בשנות ה90- צורת המעורבות של המדינה היא אחרת לחלוטין. התפישה היא – אידיאולוגיה של קליטה ישירה. כל מהגר שמגיע מברה״מ יכול לבחור היכן לגור, אם ללמוד באולפן, לאיזה בית ספר לשלוח את הילדים. העולים

מקבלים סל קליטה ראשוני והמדינה לא מכוונת מלמעלה את דפוסי הקליטה שלהם.

יש לזה תוצאות מרחיקות לכת – עליית מחירים בדיור תוך תקופה מאוד קצרה. זה לא אומר שהממשלה לא מעורבת בתהליך הקליטה, רק שצורת ההתערבות היא

אחרת.

התפישה הבסיסית הייתה שהמדינה לא מעורבת במשאבים, היא מסתמכת יותר על שחקנים בשוק המקומי ומאצילה סמכויות. חשוב מאוד להסתכל על יחסי המדינה-חברה ודפוסי פעולה של המדינה מאז לא כתהליך שבו המדינה נסוגה מתוך המעורבות שלה אלא מציגה שינוי בדפוסי המעורבות. אפשר לראות את זה בצורה מאוד בולטת בכמה אירועים: באמצע שנות ה90- ואילך המדינה מחליטה להחליש את עוצמת הבנקים בישראל מתוך הבנה שהם שחקן מאוד מרכזי, היא מאלצת אותם למכור את קופות

הגמל, קרנות ההשתלמות, קרנות נאמנות. זה דפוס של מעורבות בפעילות הכלכלית, אבל ההיגיון הוא כדי לאפשר תחרות בין שחקנים שונים )רפורמת בכר.( דוגמה נוספת היא ועדת הריכוזיות שהוקמה על ידי המחאה של 2011 בעקבות הטענות שהכלכלה בישראל נשדדת על ידי כמה משפחות גדולות – המדינה יוצאת למהלך לשינוי השליטה על הכלכלה בישראל. זה דפוס של מעורבות מאוד בולט, שמטרתו ליצור תחרות. זה לא

שהמדינה מפסיקה להיות שחקן מרכזי, אלא דפוסי המעורבות שלה הולכים ומשתנים.

בהשוואה למדינות אחרות, מדברים על דפוס מאוד גדול של מעורבות בחיים בישראל.