סכסוך, מלחמה וצבא
. היחלשות האומה במדים – מצבא עם לצבא מקצועי:
האומה במדים שנוצרה בתקופה הטרום-מדינתית הלכה והתחזקה בשנות ה60- וה,70- ואפשר לומר שעד ראשית שנות ה80- זה היה מודל מאוד משמעותי. המודל של אומה במדים הולך ונחלש, ויש שיח על האם צריך צבא מקצועי ועל העבודה שחלק גדול
מהאוכלוסייה לא מתגייס. אפשר לומר שאנחנו עדים להיחלשות האומה במדים.
.1 גורמי השינויים:
· שינויים בזירה הבינ״ל:
o סוף המלחמה הקרה: באמצע שנות ה80- ברה״מ מתמוטטת וארה״ב הופכת להגמון העיקרי. לסוף המלחמה הקרה יש משמעות גדולה מבחינת החברה בישראל במובן שחלק גדול מהקונפליקט בין ישראל למדינות ערב
ניזון מהקונפליקט בין ארה״ב לברה״מ. כשהסתיימה המלחמה הקרה
המלחמות והצבאיות הפכו פחות רלוונטיות. o תהליכי גלובליזציה: מעבר של הון, סחורות, אנשים ממקום למקום. בעיקר בתקופת ההיפר-גלובליזציה )היא נתפסה ככוח הפורץ כל גבול( הסוגיה של
גבולות לאומיים הפכה לפחות רלוונטיים. o היחלשות מדינות הלאום: אל מול המעבר האדיר ממקום למקום, מדינות הלאום הולכות ונחלשות. האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מתפשטת וזה גורם
למדינות לאבד מהמשמעות שלהן.
· שינויים במעמדה הפוליטי הבינ״ל של ישראל:
o הסכמי השלום עם מצרים וירדן: כל עוד לא היה שלום בין ישראל לבין מדינה ערבית כלשהי, השיח בישראל היה שיח שבמרכזו סכנה לקיומה של ישראל כישות פוליטית לגיטימית. להסכמי השלום עם מצרים וירדן הייתה
משמעות – האופציה שישראל תפסיק להתקיים כמדינה ירדה מהפרק. עד 73 קיומה של ישראל כישות פוליטית היה מוטל בספק, אבל מהסכם השלום עם מצרים ואח״כ עם ירדן – זה יצר שינוי תודעתי גדול, אין יותר איום קיומי
על ישראל כמדינה.
o מלחמת לבנון: עד מלחמת לבנון, מלחמות ישראל נתפשו כמלחמות אין ברירה. מלחמת לבנון זו המלחמה הראשונה שבה הממשלה במפורש מדברת על יצירת סדר חדש במזרח התיכון. כלומר, לסלק את הפלס'
מלבנון, ערפאת ואנשיו יעשו הפיכה בירדן ותקום מדינה פלסטינית בירדן; בלבנון הנוצרים יוכתרו כשליטי לבנון. בגין ושרון דיברו במונחים של מלחמת ברירה – מלחמה לצרכים פוליטיים. ברגע שהמלחמה הוגדרה במלחמת ברירה, ואנשים התחילו להרגיש שהם לא שותפים לקונספירציות של אריק שרון ובגין לעשות סדר במזרח התיכון. אנשים לא רצו ללכת למלחמה פוליטית. המלחמה הכניסה לשיח הציבורי בישראל את העניין של מלחמות
ברירה – ואז גם הגיוס מתחיל להיות על-תנאי.
o האינתיפאדה הראשונה: זו הייתה אינתיפאדה של אבנים, מפגש פיזי בין
חיילים לבין פלסטינים. המפגש הפיזי הזה בין חיילים לבין אזרחים וילדים – הביא לתודעה שיש כאן עוד עם לידנו, שיש עם שלא מוכן להמשיך במצב
הזה.
o מלחמת המפרץ: מלחמה שחשפה את נקודת החולשה העיקרית של ישראל
– העורף. עולה השאלה של מה הגבולות שבין החזית לעורף, שבין הצבא
לחברה.
o אינתיפאדת אל–אקצא: פה מדברים לא על אבנים, אלא על טרור –
אוטובוסים מתפוצצים. הצבא הופעל נגד אוכלוסייה אזרחית והתפתחה הבנה שאין פתרון צבאי לסכסוך הזה, רק פתרון פוליטי. גם הימין הישראלי
מבין שאי אפשר לפתור את זה ומנסה לנהל את זה.
o האביב הערבי: שינויים אדירים במזרח התיכון – סוריה נעלמה כמדינה,
מצרים עברה תהפוכות )סילוק מובראק, עליית האחים המוסלמים, הפיכה צבאית,( ירדן נמצאת במצב מאוד לא יציב, עיראק התפרקה כמדינה ועברה עלייה של דאע״ש, איראן צמחה כשחקן מרכזי, טורקיה מנסה לחדש את האימפריה העותמנית. כלומר, יש שינויים מאוד גדולים שמשפיעים על החיים
בישראל.
