החברה הישראלית

  יחסים עם ארגונים לא מדינתיים:

o   תחום הביטחון – פירוק מטה הפלמ״ח: הפלמ״ח ב1948- היה הפיקוד

המאורגן ביותר בצבא וניו בו 3 חטיבות מרכזיות. בראשו עמד פוליטיקאי, ובדרך כלל המפקדים מזוהים עם מפ״ם – כך שבתוך הצבא פעלה מפלגה פוליטית שהורכבה מהשומר הצעיר ומאחדות העבודה )מפ״ם.( עולה ויכוח בין הממשלה לאנשי הפלמ״ח האם הפלמ״ח יכול להמשיך להתקיים

במתכונת זו? יש לוויכוח כמה היבטים: ראשית, בן גוריון רוצה לבנות צבא שדומה לצבאות המודרניים )חיל ים, חיל אוויר, טנקים וכו(' ואילו הפלמ״ח רוצים לבנות צבא של מליציות עם יחידות קומנדו. ויכוח שני הוא סביב השאלה של ההשפעה הפוליטית – מפא״י היא המפלגה הדומיננטית ולכן היא רוצה שהקצונה הבכירה תהיה מזוהה עמה ולא עם מפ״ם, ולכן הם מנסים להחליש את כוחה הפוליטי של מפ״ם בצבא. ויכוח נוסף הוא סביב שני מושגים: ממלכתיות מול תנועתיות. בן גוריון אומר שלא יכול להיות שהוקמה מדינה ונמשיך לפעול כמו לפני הקמת המדינה, ושצריך ליצור

ממלכה אחת. אנשי הפלמ״ח באים בגישה אחרת – הם אומרים שהמשותף להם ולמפא״י הוא שהם חלק מתנועת הפועלים והיריב זה הימין, וכדי להבטיח את המשך השליטה הפוליטית חייבים לשמור על מוקדי השפעה בחברה, בין היתר בצבא. זה מגיע לכדי כך שתוך כדי המלחמה אלופי המטכ״ל מורדים בבן גוריון ולא מקבלים את סמכות הממשלה כשהוא רוצה לפרק את מטה הפלמ״ח. הוא נסוג ובהזדמנות אחרת מפרק את מטה הפלמ״ח – וכך מתקבל צבא אחיד, מקצועי וללא השפעה פוליטית מלבד מפא״י. עם פירוק מטה הפלמ״ח, יש פוליטיקאים שפורשים ומקימים

מפלגה, לעומת קצינים אחרים ברמות זוטרות כמו יצחק רבין וחיים ברלב

שנשארו בתוך צה״ל. o תחום החינוך – זרמים בחינוך: בתקופת היישוב תלמידי ישראל היהודים למדו במסגרות חינוכיות על בסיס פוליטי. הייתה מערכת אחת של החינוך הכללי, אחת של חינוך העובדים, אחת של המזרחי )הציוניות הדתית( ועוד

אחת של החרדים )העצמאים.( הורים שלחו את ילדיהם לבתי ספר לפי תפיסות עולמם הפוליטיות. רובם למדו בזרם הכללי, שהיה מזוהה עם הבורגנות. עם הקמת המדינה מתעוררת השאלה איזו מערכת חינוך לבנות והאם להמשיך במצב בו מתחנכים לפי זרמים פוליטיים. בן גוריון מייצג את הממלכתיות ואומר שהיה מאוד הגיוני לעשות זאת בחברה קטנה

אידיאולוגית, אבל עכשיו כשקמה מדינה ומגיעים מאות אלפי עולים חדשים זה לא הגיוני לקיים מערכת חינוך על פי סקטורים פוליטיים – צריך מערכת חינוך של המדינה. אנשי מפ״ם מתנגדים ואומרים שצריך להמשיך את דור

התומכים דרך מערכת החינוך – ויש מחלוקת בין ממלכתיות לבין תנועתיות. מחלוקת נוספת היא לגבי החינוך של תנועת המזרחי – כי בתור ציונים דתיים הם לא יכולים לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר שלא מקדישים חלק מהיום ללימודי קודש, תפילה ותלמוד. ב1953- חוקקו חוק שפתר את הבעיה הזו – הוקם חינוך ממלכתי של המדינה שנבנה על החינוך הכללי ובפועל ביטלו את זרם העובדים, והציונות הדתית קיבלה מערכת חינוך

ממלכתית-דתית. כלומר, יש לה אוטונומיה במה שנוגע לנושאים דתיים. זו אמורה להיות אותה תוכנית לימודים, אבל הדתיים יוכלו ללמוד גם לימודי

קודש. זה היה פיתרון פוליטי במסגרת תרבות הפשרות. בנוסף, החרדים, שהיו זרם קטן מאוד, ביקשו שהמדינה לא תממן עבורה את מערכת החינוך

ולא תתערב בה – ותאפשר להם לקיים מערכת חינוך בלי לימודי ליבה.

מכיוון שזה היה זרם כל כך קטן, לא הייתה בעיה ״לוותר״ להם. בכך, מלאימה המדינה את מערכת החינוך למעט החינוך החרדי. ב1958- החרדים הצליחו להגיע להסכמים פוליטיים )שיתעצמו עם עליית הליכוד(

שבהם המדינה תממן את מערכת החינוך החרדית מבלי לפקח עליה.

o   תחום הבריאות: בתקופה הטרום-מדינתית, מערכת הבריאות התבססה על

מפלגות ותנועות פוליטיות. קופת החולים הכללית הייתה של ההסתדרות, מכבי הייתה שייכת לחוגים הבורגניים ביישוב, קופת חולים מאוחדת מזוהה גם היא עם הבורגנות וקופת חולים לאומית מזוהה עם התנועה

הריוויזיוניסטית. השירות ניתן לפי שייכות פוליטית. עם הקמת המדינה, נשאלת השאלה האם מערכת הבריאות תעבור הלאמה – אך זה קורה רק ב.1994- התנועתיות המשיכה בגלל האינטרסים הפוליטיים של מפא״י

להישאר בשלטון – הם רצו לגרום לכך שהבוחרים, בעיקר העולים החדשים, יהיו תלויים בהם, ולכן הם שולטים בהם באמצעות קופת החולים כי כדי

להיות חבר בקופת חולים אתה צריך להיות חבר הסתדרות.

o   היחסים עם ההסתדרות והסוכנות היהודית: בתקופת טרום המדינה,

ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים מילאה משימות שבדר״כ הן משימות של מדינה. עם הקמת המדינה, נשאלת השאלה מה יקרה למעמד ההסתדרות. היות ומפא״י שלטה בממשלה, היה לה רוב בכנסת והיא גם שלטה בהסתדרות – נעשתה חלוקת עבודה פנימית בתוך מפא״י. תפקידים

מסוימים של ההסתדרות הועברו למדינה, כמו למשל לשכות העבודה. תפקידים אחרים נשארו בידי ההסתדרות, כמו תחום הבריאות. הממשלה העבירה בתהליך הדרגתי מוקדי כוח חשובים ומשאבים גדולים לתוך

ההסתדרות. הסוכנות היהודית זה הגוף שהקהילה הבינ״ל הכירה בו כגוף שמייצג את האינטרסים של התנועה הציונית – ועם קום המדינה אפשר לומר שאין בה צורך יותר. חלק גדול מתפקידי הסוכנות עברו למדינה, אבל השאירו לסוכנות חלק מתפקידים מאוד משמעותיים: נושא ארגון העלייה והבאת העולים וקליטתם בארץ – זה היה נוח לממשלה כי הייתה להם ביורוקרטיה מאורגנת שידעה להתמודד עם זה, הסוכנות היהודית ניהלה

מערכת קשרים עם יהודי העולם שאיפשרה לה לגייס תמיכה כספית על ידי גיוס של מגבות שונות מהעם היהודי. הם עשו הסכם של חלוקת עבודה שבו

הסדירו את העניינים, אבל עד היום חלק גדול מהם לא מוסדרים.