החברה הישראלית

תוכנית הייצוב של 1985 והניאו-ליברליזם: תוכנית הייצוב נועדה להחזיר את

ההתנהגות הכלכלית הסבירה לכלכלה בישראל. מכאן ואילך יחול שינוי מאוד גדול בכלכלה ובחברה בישראל – מעידן של מדינה מפתחת, למדינה ניאו-ליברלית. אם עד אמצע שנות ה80- המדינה הייתה מעורבת בבינוי של הכלכלה, בתחום הרווחה

והחינוך – מכאן ואילך בתהליך הדרגתי נראה שינויים מאוד דרמטיים ביחסים שבין המדינה לחברה האזרחית. כדי שתוכנית כזו תבוא לעולם, היו צריכים להתקיים כמה תנאים מרכזיים: תנאי ראשון – משבר: זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. צריך שיהיו

שחקנים מסוימים שינצלו את המשבר כדי להציע דיאגנוזה של המצב ולתת תרופות. כלומר, משבר הוא הזדמנות של כניסת שחקנים חדשים ויצירה מחדש של קשרים

בין שחקנים. שחקן שהתחיל להיות מאוד פעיל בזירה הזו אלו כלכלנים מהאקדמיה –

המשבר יצר עבורם הזדמנות לבוא ולהגיד מה הבעיה בישראל ומה הפתרונות. הכלכלנים מצאו בעלי ברית עם הממשל האמריקאי. מסוף שנות ה,60- כחלק

מהמאבק הבין-גושי בין ברה״מ לארה״ב, ישראל הופכת לבעלת ברית חשובה של ארה״ב. בראשית שנות ה,80- ארה״ב מאוד חוששת שמא ישראל תצטרף למדינות

כמו ברזיל ומקסיקו שיש בהן חוסר יציבות וכל המשאבים שהם השקיעו ירדו לטמיון.

לכן, ממשלת ארה״ב מחליטה לשלוח נציגים שלה כדי לראות איך אפשר לעזור –

מדובר בשני פרופסורים שבאים לכאן ומוציאים תוכנית יחד עם כלכלנים בישראל, שאומרת שאם רוצים לצאת מהמשבר צריך לצמצם את הגירעון )לספק פחות שירותים, לקצץ בהטבות של עובדים, לקצץ בשירותי הבריאות וכו,(' להעצים את

הכוח של בנק ישראל שעד אז הוא היה שחקן מאוד חלש )חוק הדפסת הכסף.( האמריקאים אומרים שהמדינה צריכה לתת לבנק ישראל עצמאות – אם יש גירעון לממשלה היא לא תוכל לבוא לקבל הלוואה, היא תצטרך להוריד את ההוצאות שלה ו/או ללכת לשוק ההון ותגייס הלוואות מהציבור. השיטה של מחיקת החובות רק מעצימה את המשבר. בנוסף, צמצום תקציב הביטחון, ביטול פרויקטים ביטחוניים ורפורמות מאוד גדולות בכלכלה. בשונה ממקומות אחרים בעולם, שם נקטו במדיניות

של התנייה – בישראל זה לא היה בצורה אלימה כל כך אלא ייעוץ ״בקרב חברים״, אך היה ברור שלישראל אין ברירה. עוד שחקן חשוב זה משרד האוצר, שאיבד את השליטה על הכלכלה בישראל, וראה במשבר הזה ובתוכנית הזו הזדמנות שבה הוא

יוכל להחזיר לעצמו את העוצמה שהוא איבד על ידי יצירת משמוע לשחקנים וחיוב השחקנים לפעול לפי כללים מאוד מסוימים. זה מביא לכך שתוך תקופה קצרה האינפלציה הולכת ויורדת, משרד האוצר יכול לשלוט במשרדים אחרים ומי שסוטה מהמדיניות הזו יכול ללכת לבית סוהר. דבר נוסף, חוק ההסדרים – הממשלה

מעבירה את הרפורמות בלילה אחד. מעבר להצלחה של התוכנית להחזיר את הפעילות הכלכלית לנורמליות, היא מסמלת את המעבר של המדינה הישראלית

מדפוס של מדינה מפתחת שבונה מלמעלה את הכלכלה לדפוס הניאו-ליברלי,

שמשמעותו באה לידי ביטוי במימדים שונים: קיצוץ גדול מאוד במדינת הרווחה, צמצום שירותים שהמדינה מספקת לאזרחים, שינוי בהעסקת העובדים ומעבר

לתעסוקות באמצעות קבלני כוח אדם, מעורבות הולכת וגוברת של משקיעים זרים,  שינוי דפוסי המימון הפיננסי. בנוסף, בעקבות התוכנית מתחוללים שינויים מאוד גדולים ביחסים בין הארגונים המדינתיים – בנק ישראל, שעד 1984 היה שחקן משני בכלכלה הפוליטית מקבל סמכויות יותר גדולות וצובר עוצמה בתהליך הדרגתי, והופך לשחקן מאוד מרכזי במנגנון המדינתי. משרד האוצר, שנחלש, הלך והתחזק

באמצעות כלים אנטי-דמוקרטיים כמו חוק ההסדרים, שאיפשר למשרד האוצר להעביר רפורמות מאוד נרחבות בלי שום צורך לקיים דיון כלשהו. המעורבות של המדינה שהייתה ישירה עד אמצע שנות ה,80- עוברת למעורבות באמצעות חוקים ותקנות. רואים התעצמות של שחקנים נוספים: גופים שעוסקים ברגולציה כמו הממונה על ההגבלים העסקיים, הרשות לניירות ערך, הפיקוח על ההון במשרד האוצר, משרד המשפטים. יש כניסה והתעצמות של שחקנים חדשים. זה לא תהליך שקרה ב,'85- אלא מ'85- בתהליך הדרגתי. הניאו-ליברליזם מאפיין את כל ממשלות ישראל מ.85- התפישה הזו כמדיניות כלכלית מאפיינת את כל הממשלות, ויש

הבדלים בניואנסים.