הקשר שבין מעמד, אתניות והצבעה בישראל: אם נסתכל על התקופה שלפני הקמת המדינה, היה קשר מובהק בין מעמד כלכלי חברתי לבין הצבעה פוליטית. שכירים ובעיקר אנשים בעבודות צווארון כחול הצביעו למפלגות השמאל לסוגיהן. המעמד הבינוני העירוני
הצביע בעיקר לימין-מרכז של התקופה שלפני הקמת המדינה. היה קשר בין מעמד חברתי- כלכלי לבין הצבעה פוליטית. בשנות ה,50- יש הגירה המונית וגם בה יש קשר ברור בין מעמד חברתי להצבעה פוליטית. המהגרים החדשים, גם מאסיה ואפריקה וגם מאירופה ואמריקה, שרובם הגדול השתלבו בחלקים הנמוכים של הריבוד, הצביעו ברובם הגדול למפא״י. אבל זו לא הייתה הצבעה אידיאולוגית, זו הייתה בעיקר הצבעה שנבעה מתלות במנגנונים שקלטו אותם. כבר בסוף שנות ה50- מתחיל להינתק הקשר בין האתניות של המצביעים, המעמד שלהם וההצבעה הפוליטית. בתהליך הדרגתי רואים יותר מזרחים שממוקמים בחלקים הנמוכים של הריבוד ובמקום להצביע למפא״י מתחילים להצביע
ל״חירות״ ואחר כך לגח״ל. במקביל, יותר ויותר יוצאי אירופה שנהגו להצביע למפלגות של מעמד הביניים שינו את ההצבעה שלהם והתחילו להצביע למפא״י. יש תהליך מצד אחד של מעבר של הצבעה של מזרחים ממעמד נמוך לליכוד – זה קודם כל קרה בערים כי בהן אנשים היו פחות תלויים במפא״י, ורק ב'77- זה קרה גם בעיירות הפיתוח. במקביל, חלה תנועה הפוכה של אשכנזים ממעמד בינוני שעוברים להצביע למפלגת העבודה. זה מביא אותנו לבחירות '77 שמראות לנו ש80%- ממצביעי הליכוד עד '96 היו ממוצא מזרחי ו80%-
ממצביעי מפלגת העבודה היו אשכנזים. קיבלנו מערכת פוליטית שההצבעה מפוצלת על בסיס של מעמד חברתי אתני. באמצע שנות ה90- התרחש עוד מהלך מעניין – התחלנולראות מעבר של הצבעה של מזרחים משכבות חברתיות נמוכות מהליכוד לש״ס. כי ש״ס נתפשה כמפלגה שמייצגת את האינטרסים שלהם יותר מאשר הליכוד, כי עבור הליכוד הדבר המרכזי היה ארץ ישראל השלמה. ש״ס באה עם צדק חברתי אחר, ולכן יש מעבר של
הצבעה מהליכוד לש״ס. פלסטינים אזרחי ישראל שחלקם הצביעו עד אז לרשימה הקומוניסטית ואח״כ לחד״,שׁ חלק למפלגת העבודה. מ'96- כמעט כל הפלסטינאים אזרחי ישראל מצביעים למפלגות לא
יהודיות ולא ציוניות. כמות המצביעים שהשמאל הציוני בישראל מקבל מהערבים הופך מאוד
קטן. אשכנזים חרדים מצביעים למפלגות החרדיות, רוסים כמעט כולם מצביעים לישראל בעלייה )מה ששיקף את חוסר שביעות הרצון שלהם מדפוסי הקליטה שלהם.( השינויים הגדולים בפוליטיקה הישראלית בשנות ה90- הם כתוצאה משינויי של דפוסי ההצבעה של העולים
מברה״מ. זה אחד הגורמים המובילי. אשכנזים ממעמד בינוני ובינוני גבוה מצביעים למרצ – מרצ זו מפלגה עדתית בדיוק כמו ש״ס, של אשכנזים. הליכוד והעבודה מקבלות מהמעמד הבינוני בעיקר ויש הבדלים – מזרחים ממעמד בינוני מצביעים לליכוד, אשכנזים ממעמד בינוני מצביעים לעבודה. ב96- קיבלנו זיקה מאוד גדולה בין לאומיות, אתניות, מעמד חברתי
וזיקה פוליטית. ניתן להתייחס לכך גם כפוליטיקה משברית – איזון כוחות בין שני גושים, בתוך כל אחד מהם מפלגות לוויין שהולכות רק עם הגוש. למרצ אין אלטרנטיבה חוץ ממפלגת העבודה, לתחייה אין אלטרנטיבות חוץ מהליכוד. המפד״ל הפכה להיות מפלגת לוויין בתוך הגוש – אין לה אלטרנטיבות. בין שני הגושים האלה תחרות פוליטית עזה מאוד שמגיעה לפעמים לאלימות ברחובות. אם יש שני גושים כמעט שווים וחבר כנסת מצליח להעביר אנשים מצד אחד לשני – זה הפך לחלק מאוד מרכזי של הפוליטיקה. זה אומר שחברי כנסת שנבחרו ברשימה בסופו של דבר הופכים להיות ״מלכים״. כדי שיצביעו על חוק – צריך לענות על הדרישות
שלהם.
אם אין לך קואליציה יציבה, ויש לך תחרות בין שני גושים – כמעט אי אפשר לקבל החלטות. לתוך חוסר האפשרות לקבל החלטות נכנסו שחקנים חדשים – פקידות המדינה הפכה ליותר
ויותר בעלת עוצמה לעומת הפוליטיקאים. הם התחילו לנהל חלק גדול ולא פחות חשוב. כשכולם מדברים על המהפכה החוקתית, זה כתוצאה מהמצב שהפוליטיקאים הגיעו למצב
משברי. המצב המשברי הזה – קשור בין היתר לתופעה נוספת, התעצמות מפלגות לשון מאזניים. אם ש״ס קיבלה 4 מנדטים ואגודת ישראל קיבלה 5 מנדטים, וכל אחד מכריע מי יהיה בשלטון – זה לא באמת ארבעה מנדטים כי הם כרגע בעמדת כוח מאוד גדולה. זו תקופה שהמפלגות השונות היו מוכנות לשלם למפלגות החרדיות כל מה שהן ביקשו. המצב הזה – המיאוס של הציבור מהמערכת הפוליטית – הביא לשנאה עצומה בישראל של החיים הפוליטיים והתחילו לעלות בקשות ודרישות לשנות את המערכת הפוליטית בישראל. זה
הוליך שורה של הצעות לשנות את המערכת הפוליטית בישראל, לשנות את שיטת הבחירות. זה הרגע לקבלת חוק הבחירה הישירה, שהתקבל בתקופה של ממשלת רבין, וקבע שהחל מ1996- ואילך אזרחי ישראל יצביעו בשני פתקים – קול אחד הוא כמו בעבר, למפלגה. קול שני הוא לתפקיד ראש הממשלה. כבר אז, הרבה סוציולוגים אמרו שאם יאמצו את זה זה
יביא לפירוק המערכת הפוליטית בישראל.
