ריבוד בחברה הישראלית – שסעים מרכזיים בישראל

התרחבות פערים בחברה בישראל: שנות ה50- וה:90-

נקודת זמן אחת שבה חלו התרחבות של פערים היא בשנות ה50- והשנייה בשנות

ה,90- בשתי הנקודות האלה השפיע תהליך גדול של הגירה אבל גם גורמים נוספים. כשאנחנו רוצים למדוד אי-שוויון בין קבוצות, דרך אחת היא הכנסות על ידי מדד ג'יני שנע בין 0 ל,1- ששניהם הם מצבים תיאורטיים שלא קיימים במציאות. 0 זה מצב של שוויון מלא ויכול לאפיין חברות של עניים, 1 זה מצב של אי-שוויון מוחלט. הממד ינוע בין 0-1 וככל שיהיה קרוב ל1- יש יותר אי-שוויון. דרך שנייה למדוד אי שוויון זה לראות חלוקה לעשירונים, ולראות כמה הכנסות לוקחים שני העשירונים העליונים מכלל ההכנסות – ככל שהם לוקחים יותר הכנסות החברה פחות שוויונית. ב1949- 1950 מדד הג'יני היה ,0.23 כלומר חברה מאוד שוויונית – אבל זו הייתה חברה של עניים, לאף אחד לא היה עושר. ב1958- מדד ג'יני הוא כבר 0.36 – תוך תקופה

קצרה עולים באי-השוויון. בשנות ה50- קורים תהליכים שמביאים ליצירת אי-שוויון. ב1995- מדד ג'יני עולה ל0.51- ושני העשירונים העליונים לוקחים 55% מההון. גם בשנות ה90- יש קפיצה באי-השוויון. שורה של תהליכים שכוללים את הקמת המדינה והארגונים המדינתיים כשלעצמם יצרו אי-שוויון. מדיניות המדינה בפיתוח הכלכלה – צבירת משאבים בידי המדינה וחלוקתם הביאה לכדי כך שקבוצות

מסוימות הרוויחו וקבוצות מסוימות לא הרוויחו. עוד דבר זה השילומים מגרמניה – אחד המנגנונים החשובים שיצר את אי השוויון זה השילומים. כלומר, אנחנו רואים הגירה המונית, את בניית המדינה, חלוקת המשאבים מלמעלה והשילומים מגרמניה – כל אלה תרמו לאי-שוויון שבשנות ה50- הולך וגדל. בשנות ה90- מי שנהנים

מההגירה מבחינה ריבודית הם הוותיקים. יש להוסיף את שינוי מבנה הכלכלה בישראל, מעבר לתעשיית היי-טק, תעשייה מבוססת ידע ומשברים כלכליים שהעצימו את אי השוויון. כדי לראות את אי השוויון בצורה יותר בולטת, אפשר להסתכל על נתונים שלא מסתכלים על עשירונים, אלא על המאון העליון באוכלוסייה. אנחנו מדברים על כך שהמאון העליון זה 36 אלף אנשים. בשנות 2015 – הכנסה חודשית של המאון העליון בישראל, ברוטו מרוויח 140 אלף שקל לחודש, 92 אלף שקל לחודש נטו. הם מתחלקים לשתי קבוצות: שכירים, בדרך כלל מנהלים של חברות ומהווים ,42% מרוויחים 71 אלף שקל, נטו 41 אלף שקל. העצמאיים מרוויחים 456 אלף ברוטו, שזה 327 אלף שקל ברוטו. המאון העליון משתכר פי 20 מההכנסה

החציונית. זו קבוצה קטנה שחלק גדול מהעושר מרוכז אצלה. אי-השוויון בא לידי ביטוי בצורה יותר בולטת כשאנחנו מדברים על המאון העליון שרוב הכסף מרוכז

אצלו.

עד לפני שנתיים, לא היו בישראל נתונים על עושר. במחקר שפורסם בנובמבר ,'15 ניסו להתמודד בפעם הראשונה עם נתוני העושר. עושר זה אומר סך כל הנכסים בהם מחזיק אדם כלשהו כאשר מצד אחד מסתכלים על הנכסים שיש לו ומצד שני

לנכות את ההתחייבויות שיש לו. המחקר ניסה לקחת את הנכסים שיש לאנשים – בעלות על דירות, רכב, פנסיה, עובר ושב, תוכניות חיסכון. ואז צריך לנכות את

ההתחייבויות – הלוואות, משכנתא וכו.' המחקר הזה מאפשר לראשונה לראות את העושר בישראל. העושר הממוצע בישראל הוא 2.1 מיליון שקל, העושר החציוני הוא

1.2 מיליון. ברור מאוד שהפערים בעושר הם הרבה יותר גדולים מאשר בהכנסות. העושר מתרכז בידיים של קבוצות מאוד מצומצמות, ובידיים של המאון העליון

בישראל. העושר שיש למאיון העליון זה כמו 7 העשירונים התחתונים באוכלוסייה. אפשר לראות שהעושר של היהודים הרבה יותר גדול משל הערבים. ההבדל הוא מאוד גדול בנכסים הריאליים, בשווי הדירות ובנכסים פיננסיים. בתוך היהודים, יש הבדל בין המהגרים שבאו בשנות ה90- לבין המזרחים הוותיקים והאשכנזים

הוותיקים, וניתן לראות שהעושר מרוכז בידי האשכנזים הרבה יותר מהמזרחים. העושר אצל העולים הוא הקטן ביותר. מקור העושר הוא בשווי הדירות – אם אתה גר בדימונה, שווי הדירה הוא לא כמו מי שגר במבשרת ציון. הפערים האלה קשורים

להגירה של שנות ה,50- אם ההורים שלך הגיעו מעיירות פיתוח או ממרכז הארץ –

זה ישפיע על העושר שיצטבר בהמשך.