מצעד הגאווה הפך לשם דבר, ולא רק בקהילה הלהט"בית, לא רק בתל אביב והכי מעניין, לא רק בישראל. למעשה, מצעד הגאווה הפך לכל כך מפורסם ומיינסטרימי, שבשבוע הגאווה של 2019, יש הערכות של כ750,000 משתתפים (!) מהארץ ומהעולם. מספר שיא זה לא עלה בשנה הבאה (בגלל הקורונה כמובן) והשנה, למרות שישראל כבר (כמעט) עברה לגמרי את הקורונה (השבוע לראשונה נרשמו 0 נדבקים ביום מאז תחילת המגפה), כנראה שהשיא לא ישבר.
מלבד המספרים המחמיאים בעניין הכמותי, גם הנתונים היחסיים, מצביעים על פופולריות גדולה, כאשר רק כ60-65 אחוזים מהמשתתפים, הם אכן חלק מהקהילה הלהט"בית ואילו השאר, הם תומכים ומקבלי הרעיון, אשר גם למדו שגייז, נהנות יותר.
למצעד הגאווה יש מספר של יתרונות ברורים וסיבות לכך שאנחנו חייבים לקיים אותו השנה, ובכל שנה כמובן.
הקרנבל
אז כמו שכל העולם יודע שבברזיל, יש את הקרנבל המפורסם (האמת יש מספר קרנבלים במספר ערים אבל עצם הרעיון), ככה גם יודעים ומכירים את מצעד הגאווה (שבתל אביב) המפורסם של ישראל. מלבד ההכרות הבינלאומית ושוב, לא רק בקהילה הלהט"בית, אפילו בפורים או אפילו ביום העצמאות, אין בישראל באמת משהו גרנדיוזי כזה, כמו קרנבל, שכולל ריקודים במהלך כל היום בכל העיר. את הצבעוניות של המצעד לא ניתן להעלים ובטח שלא ניתן להתעלם ממנו.
השנה, כאשר רוב די מוחלט של המדינה מחוסן, כאשר המגבלות ירדו, הסנקציות נעלמו ולאט לאט אנחנו חוזרים לשגרה שהיתה לפני הקורונה, בהחלט אפשר להחזיר את הקרנבל הזה, שצובע את כל העיר ואת כל משתתפיו בשמחה, אושר וגאווה.
התיירות
אז שוב נתייחס לקורונה והסבל שהיא הביאה איתה, שהיא פורצת גבולות בינלאומיים. לכן, נושא התיירות פחות תלוי בנו, ויותר תלוי במדינות שמבקרות ובמצב החיסונים אצלם. מכיוון שישראל נחשבת לאחת המדינות ה"ירוקות" והבטוחות ביותר בעולם בנושא הקורונה, זה אומר שמצבנו טוב בהרבה מרוב שאר העולם. רק בשביל הפרופורציות, המדינה השניה הכי מחוסנת בעולם (מבחינת אחוז מהאוכלוסיה), היא ארה"ב ומבחינת אחוז, הם פחות חצי מאתנו, השאר, נמצאות עוד פחות במצב מזהיר משלה.
כמובן שצריך לעשות נהלים כדי לא להביא את הקורונה שנעלמה, חזרה לארץ, אבל בניהול נכון וחכם, עם "יד על הדופק" וראש צלול, ניתן בהחלט לבנות תוכנית מסודרת לאנשים שהתחסנו ולעשות כניסה ממותנת, בשביל שאנשים בטוחים בריאותית, יוכלו להנות מהמצעד. למי שפחות מבין את חשיבות התיירות, אז מדובר גם בפן כלכלי, גם בפן תדמיתי וגם בפן חברתי, אשר בסופו של יום, רק מטיב עם המדינה ועם תושביה. במיוחד לאחר הגירעון המטורף שנוצר מהשנה הנוראית אשתקד, כל הכנסה נוספת, במיוחד תיירות שאנו כל כך אוהבים לחבק או לשמר, היא בהחלא פרמטר שהוא חשוב לקיום ואיכות המצעד וגם לתדמית ולכיס של המדינה.
מסיבות
מסיבות ובילויים הן הדרך שלנו להרגיש "חזרה לחיים" אחרי השנה הנוראית שהיתה לנו, אבל כאשר מדובר על שבוע הגאווה, מסיבות הן סוג של הד.נ.א של אותו שבוע צבעוני ועליז, והן משהו שלא ניתן לדלג, לוותר או לפספס בתקופה המדהימה הזו.
כדי להבין כמה זה מטורף, מסיבות בז'אנרים אחרים, מתאמים חברתיים וכלכליים, מבטלות את עצמן גם כדי למנוע "התנגשויות" וגם כדי שתהיה למארגנים (ולמשתתפים שלה) אפשרות להנות משבוע הגאווה הזה. לדוגמה: מסיבות סקס של סויינגרים, אפילו כאלו שיש להן ליין קבוע של חילופי זוגות, אינו מתקיים בשבוע הגאווה, ומסיבות פרטיות אינן נקבעות בתאריכים החופפים את המצעד. זה כבר מעבר לסולידריות והכבוד של הבמה הזו, זה עניין כבר של אינטרס הנאתי והחוסר רצון לפספס או להפסיד את הזמן הזה בשנה.
עופרה
למרות שעדיין מדובר על נושא המסיבות, כנראה שמדובא באמן הישראלי שהכי מזוהה עם מצעד ושבוע הגאווה, כזה שדוחק אמנים מזוהים אחרים עם הקהילה (כמו דנה אינטרנשיונל), לפינה. כמובן שאנחנו מדברים על מי שהיה גם בטופ 40 הדי.ג'ייז הטובים בעולם - עופר ניסים, המוכנה בקהילה כעופרה והפך למעשה למין שם במה שני שלו בקרה הקהילה הגאה בישראל.
הגאווה
מלבד הססגוניות, הצבעוניות, הקרנבל, הבאלגן, התיירים, המועדונים, התיירות והמסיבות, הדבר הכי עיקרי וחשוב שהמצעד מקדם, היא הגאווה. נכון, הקהילה הלהט"בית רובה נמצאת בתל אביב, אבל לאט לאט, הרעיון שנקרא "גייז" כבר אינו מרתיע כמו שבעבר ובשאר רחבי המדינה, למדו לקבל, להכיל ולאהוב. למרות שעד שנת 1988, להיות גיי בישראל היה נחשב ללא חוקי, כיום ישראל (בעיקר תל אביב, בזכות המצעד), הפכו לנקודות גאווה ראשיות בקהילה הגאה העולמית וכל גאווה הלאומית, היא גאווה לאומית והניצחון שלנו, נגד שונאי ישראל.
מצעד הגאווה, מראה שישראל נותנת בית ובמה למי ששונה, למי שאחר, ומזכיר לנו, שבסופו של יום, כולנו, ללא הבדל צבע, מין, גזע, נטייה מינית או זמר אהוב, כולנו בני אדם. מצעד הגאווה, היא גאווה ישראלית ועל כך יודע, כמעט כל העולם.
