החברה הישראלית

המשכיות ושינוי

.1 מקורות היסטוריים של החברה הישראלית:

אם נסתכל על החברה בישראל בתקופה המודרנית, אנחנו יכולים לדבר על שלוש תקופות: התקופה העותמנית )עד ,(1917 התקופה המנדטורית (1917-1948) והתקופה הישראלית )מעבר מהמנדט למדינה.( ציר שני מתייחס לתהליכים בזירה הבינ״ל שהשפיעו על

התרחשויות בקהילות היהודיות שהשפיעו על ארץ ישראל. בנוסף, היו תהליכים פנימיים

בתוך הקהילות היהודיות שהולכות ונוצרות בארץ ישראל.

ביקורת על הניתוח ההיסטורי-סוציולוגי המקובל:

.1 שאלת ההיסטוריוגרפיה:

·   מקום האידיאולוגיה הציונית: בכתיבת ההיסטוריה, משתקפים יחסי עוצמה

מסוימים – ובדרך כלל היא נכתבת על ידי המנצחים. לפיכך, צריך להבין שהיא משקפת תפישות פוליטיות של קבוצות דומיננטיות בחברה. ניתן לראות זאת בסוגיית הוויכוח על האידיאולוגיה הציונית. אם מסתכלים על ההיסטוריוגרפיה האקדמית על ראשית הציונית, ניתן לראות שהיא מסתכמת בכך שישראל היא תולדה של תנועה אידיאולוגית שיצרה קבילה שהפכה למדינה. כלומר, התפישה

האקדמית המקובלת היא שישראל היא תוצר של הציונות שבנתה מוסדות באמצעות מספר קטן של חלוצים, מה שאפשר את הקמת מדינת ישראל. אל מול גישה זו ניצבת הגישה של יונתן שפירא, המשתייך לזרם שאומר שכדי להבין את מה שקרה לא מספיק להסתכל על האידיאולוגיה, אלא על מאבקי הכוח בתוך מפא״י, שעיצבה

במידה רבה את החברה הטרום-מדינתית ולאחר מכן את החברה הישראלית. כלומר, לא אידיאולוגיה מניעה את החברה האנושית, אלא מאבקים וקונפליקטים בתוך אליטה מסוימת. גישה נוספת היא של ברוך קימרלינג, מהגישה

הקולוניאליסטית לניתוח החברה הישראלית, שאומר שלא מדובר באידיאולוגיה אלא במאבק בין היישוב היהודי ליישוב הפלסטיני. יש חברה קולוניאלית שתוך כדי המפגש בין היישובים היהודי והערבי עיצבה שורת מוסדות והסדרים שהם הבסיס

לחברה הישראלית. לפיו, צריך להבין את מה שקרה דרך המאבק על הקרקע – היהודים הגיעו והיו חסרי קרקעות, הם רכשו קרקע מבעלי אדמות ערבים ויישבו אותה – והערבים מודרים מהקרקע. לפיו, צריך להסתכל על מאבקי הכוח ולא על

האידיאולוגיה.

·   תפקיד המנדט: מקריאת הסיפור ההיסטורי עולה שהניתוח מתייחס בעיקר

לתהליכים הפנימיים בתוך היישוב היהודי והתנועה הציונית – וההתייחסות לבריטים היא כמי שהגבילו את ההגירה ולספר הלבן. כלומר, הם לא היו בעלי ברית. היום יותר ויותר חוקרים מבינים שאלמלא הבריטים והתנאים שהם יצרו – ספק גדול אם בכלל היה ניתן לממש את מה שקרה. התפישה הבריטית הייתה שהם לא רוצים להתערב יותר מדי בקולוניה של ארץ ישראל כי אין משאבים שניתן לחלוב מהארץ ואין להם אינטרס להשקיע משאבים כלכליים של האימפריה בישראל. לכן, הייתה מדיניות של התערבות מינימלי. עוצמה היא האפשרות של שחקן מסוים להביא

שחקן אחר לעשות משהו בניגוד לרצונו. גם אי-התערבות היא עוצמה כי באי-

ההתערבות אתה פועל לטובת שחקנים מסוימים ונגד אחרים. בחוסר התערבותם,

הבריטים יצרו מצב בו היישוב היהודי, שהיה מאורגן יותר, יכול היה לנצל לטובתו. לדוגמה, עד הגעת הבריטים הייתה מחלוקת לגבי השפה – יידיש? גרמנית? או

עברית? הבריטים קבעו שלוש שפות רשמיות בישראל: אנגלית, ערבית ועברית. בכך הם חייבו את היהודים להתנהל בעברית אל מול הביורוקרטיה, ויצרו את זה שכולנו נולדנו לשפה העברית. כמו כן, הבריטים התחילו בשורת עבודות תשתית גדולות כשהגיעו לארץ – ברבים מהם משתמשים עד היום. בנוסף, הבריטים הקימו את הפלמ״ח. לכן, לפי תזה זו לבריטים היה תפקיד מאוד מרכזי ולא כמו מה שמציגים

בהיסטוריה שאנו לומדים.

·   עולים או מהגרים? בנרטיב של החברה בישראל, כל מי שהגיע בתקופה הטרום-

מדינתית נקרא ״עולה״, ועם הזמן התייחסו גם למי שהגיע בשנות ה50- כעולה. לפי התפישות, יש עליות שהן עליות אידיאולוגיות ואחרות שהן עליות של פליטים. יש משמעות גדולה אם מתייחסים לקבוצה כעולים או כמהגרים כי לעולים מגיעות זכויות היסטוריות. אבל אם מסתכלים על מה שבפועל התרחש, רואים שרוב האנשים

שהגיעו לכאן היו פליטים ורק חלק קטן היו עלייה אידיאולוגית. חוקר בשם גור אלרועי כתב ספר על העלייה השנייה, שנחשבת לאידיאולוגית ביותר ולזו שיצרה את התשתית הפוליטית והארגונית, ובו הוא טען שרוב עלייה זו עזב את הארץ והיגר למדינות שונות. רבים הגיעו בגלל המצב הכלכלי במזרח אירופה כדי למצוא לעצמם

מקום טוב יותר – ורק 3,000 איש היו חלוצים. לפיו, לא רק שהייתה להם

אידיאולוגיה של בניית חברה חדשה, אלא גם תודעה היסטורית מאוד מפותחת – והם לא עסקו רק בבניית החברה אלא גם בכתיבה ההיסטוריה שלה. לכן, הם אלה שיצרו את התודעה של גלי עלייה, את התפישה של עולים ומהגרים ואת הקביעה מי

תרם יותר ומי פחות.